http://jiss.org.il/he/branski-milita...i-integration/

השרות הצבאי כמנוף לשילוב חרדים במדינה
31.10.2017
אלוף משנה (מיל') יונתן ברנסקי
שירת כ-25 שנה בצה"ל בתפקידי שטח, פיקוד ומטה שונים.

יש לנצל את המומנטום הקיים בשנים האחרונות בכל הקשור בשילוב חרדים בשוק העבודה, במוסדות להשכלה גבוהה ובמערכות המדינה השונות בכדי להאיץ את התהליך ולכוונו. אם נבחר לזהות את המגמות, לכוון אותן ולחזקן מתוך נאמנות אמיתית לערכי הדמוקרטיה ומתוך כבוד לזהות החרדית ולחזון אותו היא מקדמת – נוכל להביא את החברה הישראלית ואת המדינה ומוסדותיה מוכנים יותר ובשלים יותר לשילוב אמיתי של הציבור החרדי, גם בצה"ל. בינתיים, על צה"ל לנתח את המגזר החרדי ולזהות את אותן קבוצות המגזר שאיתן יש סיכוי טוב יותר לבנות אמון ולשבור את תקרת הזכוכית.


מבוא

לפני מספר חודשים, עסקה אחת מתכניות האקטואליה ברדיו בתקרית שבה הותקף חייל חרדי בבית-שמש. הריאיון שהחל בדיון על התקיפה, על התוקפים ועל המותקף, התגלגל במהרה לשיחה כללית יותר בנושא תהליך שילוב החרדים בצה"ל. לאחר ששמע מהמרואיין על ההתקדמות בתהליך, שאל אותו המראיין אם הוא סבור כי "לאחר שהחרדים התקדמו בנושא הגיוס לצה"ל, הם יעשו עוד צעד קדימה ויתחברו לתרבות ולעולם הערכים הישראלי" (ההדגשות של המחבר). נראה כי המראיין לא שם לב לנסוח שאלתו, אך ניתן לזהות בדבריו דוגמא נוספת, אחת מיני רבות, לאופן שבו מתייחס רוב הציבור הכללי בישראל למגזר החרדי. הנחת היסוד הרווחת בחברה הישראלית, בתקשורת וברבות ממערכות המדינה היא כי החרדים נמצאים מאחור מבחינה תרבותית וערכית, וכי שילובם בחברה הישראלית יוציא אותם מה"חושך" בו הם מצויים אל ה"אור" של התרבות המערבית-ליבראלית המושלת בכיפה. גישה זו הינה מתנשאת ומסתתרת לרוב מאחורי נימוס מזויף ותקינות-פוליטית והיא מסכנת את התהליך החיוני של שילוב החרדים בצה"ל, בחברה הישראלית ובהמשך – גם במערכות הנהגת המדינה.

התהליך הינו חיוני משתי סיבות עיקריות, האחת ערכית והשנייה דמוגרפית-פונקציונלית. מבחינה ערכית, חשוב שכל המגזרים במדינת ישראל ייקחו חלק בזכות ובחובה להגן על העם ועל הארץ מפני האויבים המבקשים רעתנו. מבחינה דמוגרפית-פונקציונלית, הגידול הטבעי במגזר החרדי באוכלוסייה גבוה משמעותית מזה הקיים ביתר המגזרים. הנתונים מראים כי גיוס חרדים לצה"ל הופך להיות מרכיב חיוני בשמירה על מחזורי גיוס גדולים מספיק וכי שילוב גובר של חרדים בשוק העבודה הינו מהלך חיוני להמשך צמיחתה של הכלכלה הישראלית ולחיזוקו של המשק.

הציבור החרדי הולך וגדל, ובעשורים הקרובים יהפכו החרדים לכשליש מהציבור היהודי במדינת ישראל. יש לפעול כבר עכשיו לקידום ההתאמות הנדרשות ביחסו של הציבור החרדי למדינה ולמוסדותיה וכן לבניית כלים להשתלבות מקצועית ומנהיגותית של חרדים במערכות השלטון בישראל.

בשונה מהתהליך המתרחש בהווה, המונע בעיקר על ידי הכרח כלכלי ולחץ חברתי, נדרש תהליך עמוק, רחב ומאורגן בהרבה, המונע על ידי מעבר תודעתי מתפיסה גלותית של שימור פרטי לתפיסה של פיתוח וצמיחה לאומית. שינוי תודעתי זה אינו שולל את התהליך הפרגמטי הנוכחי שהוא חשוב. מדובר על תהליך עמוק יותר, אידאולוגי, הרוכב על גבי המהלך הקיים. בניגוד לדעה הרווחת, אין לחבר את תהליך חיזוק המרכיב הלאומי-מדיני בהשקפת העולם החרדית לניסיון ליצור זיקה של המגזר החרדי לציונות ולתפיסת העולם העומדת בבסיסה. יתרה מזאת – כל ניסיון לקשר בין הדברים רק יפגע בתהליך בגלל שהצבור החרדי ברובו מתנגד בתוקף לתפיסת העולם הציונית ורואה בה איום על עתידו של עם ישראל. הלאומיות בעיני הצבור החרדי (וכן בעיני רבים בציבור הדתי-לאומי) קשורה קשר ישיר לתורה ולמצוותיה ובקרב חלקים נרחבים בציבור החרדי, כל ניסיון לבנות לאומיות שאיננה מקיימת קשר זה בצורה מוחלטת הינו אסור בתכלית וסופו בעיניהם להיכשל.

לאור הנתונים הדמוגרפיים, חיוני למדינת ישראל שהציבור החרדי יקח אחריות ברמה הלאומית ויטמיע בשפתו התרבותית והחינוכית מושגים ותפיסות לאומיות החיוניות להשתלבות במערכות המדינה ובמנגנוני השלטון. נכון שמאז קום המדינה קיימות מפלגות חרדיות וכן משרדי ממשלה וגופים שונים שנוהלו ומנוהלים בידי חרדים, אך בדרך כלל מדובר בקבוצות אינטרסים שעניינן לקדם אינטרסים מגזריים. הגיעה העת לעליית מדרגה, ולחיזוק מערכתי ומאורגן של מגמה שהחלה בשנים האחרונות לחולל מתחת לפני השטח שינוי איטי אך חשוב. על הציבור החרדי לגדל דור של צעירים בעלי כלים להנהגה ולהובלה בכל התחומים: בפוליטיקה הארצית והמוניציפלית, בתחום החינוך, במגזר העסקי, בעולם המשפט, המדע ועוד.

חילונים ודתיים-לאומיים רבים חוששים מהמשמעות של הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי ומהשלכות השתלבותם בכלל המערכות על אופיה של מדינת ישראל. חשש זה לגיטימי. במדינה דמוקרטית לדמוגרפיה משמעות. עם זאת מצופה מהמיעוט שיקבל עליו את דין הרוב, תוך שהרוב דואג לשמירה על זכויות המיעוט. הדבר די פשוט כאשר המדינה מתנהלת באופן כללי על פי סולם הערכים וכללי התרבות המשקפים את השקפת עולמך כחלק מהרוב. אך כל קבוצה המהווה רוב, צריכה לזכור כי היא עשויה למצוא עצמה ביום מן הימים במיעוט, ומצופה ממנה גם במקרה כזה להמשיך ולכבד את כללי המשחק הדמוקראטי.

השרות הצבאי כמנוף לשילוב

במציאות הקיימת במדינת ישראל מאז הקמתה, הדרך הטבעית והיעילה ביותר לקדם אינטגרציה מתחילה בשירות הצבאי. בעבר היה הדבר כמעט בלתי אפשרי עבור צעיר חרדי, אך כיום קיימים מסלולים ויחידות המאפשרים לבחור חרדי לשרת שרות צבאי משמעותי מבלי להתפשר על אורח חייו. השירות הצבאי היווה תמיד כור היתוך חברתי ותרבותי, בעיקר מאחר והשירות ביחד, בתנאים שווים ומתוך אחדות מטרה, חיבר אנשים שונים סביב מכנה משותף עמוק. המושג כור היתוך ביחס לצבא נכנס לשימוש בראשית הקמת צה"ל והוצא לאחרונה משימוש רשמי לאור האיום שהוא מייצר, בעיני מעצבי דעת קהל בציבור ובצבא, על ערכי חופש הפרט וזכויות המיעוט להגדרה עצמית הניצבים בראש סולם הערכים בעידן הליברלי הנוכחי.

תפיסת הצבא ככור היתוך הינה אחת משתי הסיבות להתנגדות החרדים לשירות הצבאי. החרדים אינם רוצים בשום אופן להיטמע בחברה הישראלית והם חוששים מהשפעות תרבותיות שהן תוצאה בלתי נמנעת של חיים משותפים קרובים. החלטת הצבא להימנע משימוש במונח זה לא הפחיתה מרמת האיום שזיהתה המנהיגות החרדית. זו המשיכה להתריע מפני התהליך שנתפס כמגמתי בעיני אחדים וכטבעי ובלתי נמנע בעיני אחרים. כולם הסכימו שעם או בלי כוונת מכוון, ההשתלבות בצה"ל מאיימת לשנות את אופיים ואת תרבותם של החיילים החרדים במהלך שרותם הצבאי ולכן סרבו להכיר בו כמסלול לגיטימי "לכתחילה" לצעירי המגזר.

הסיבה השנייה, היא האמונה הרווחת בקרב הציבור החרדי לפיה תפקידם הראשון והמרכזי של הגברים החרדים הינו לימוד תורה יומיומי במהלך כל חייהם לשם הנחלת התורה מדור לדור. החרדים רואים את לימוד התורה כדבר שמספק את ההגנה החשובה והמהותית ביותר על עם ישראל. זו הייתה התפיסה המקובלת בעם ישראל מאז ראשית היווצרו, אך במהלך הדורות נשמר תמיד האיזון בין לומדי התורה ש'תורתם אומנותם' לבין יתר העם ששילב קביעת עתים לתורה עם 'אומנות', קרי מקצוע להתפרנס בו. התפיסה שרווחת כיום בציבור החרדי איננה משקפת באופן מדויק את המציאות שאפיינה את החברה היהודית במהלך ההיסטוריה, אלא מבטאת גישה חדשה יחסית שמובלת במיוחד על ידי המגזר הליטאי בעשורים האחרונים, כפועל יוצא של הפגיעה האנושה בעולם התורה בתקופת השואה.

בעולם שבו המגמה השולטת היא של חיבור, שבירת מחיצות, טשטוש הבדלים, אוניברסליות וגלובליזציה קשה מאד לקבל ולכבד גישה המתעקשת על בדלנות והסתגרות. אין להתפלא כי אנשי תרבות ורוח, וגם פוליטיקאים ומפקדים בצבא נוטים לסווג, במודע או בתת-מודע, את תפיסת העולם החרדית כחשוכה ומפגרת לעומת תפיסת עולמם המערבית-ליברלית. החרדים מצידם נושאים בגאון את דגל המסורת של העם היהודי, מסורת עתיקת יומין בת אלפי שנים. הם מאמינים שמסורת זאת תמשיך להתקיים אלפי שנים אחרי שהתרבות הכללית הנוכחית תתחלף באחרת, ממש כמו קודמותיה. בעיני האדם החרדי, עולם הערכים אינו אנושי-סובייקטיבי אלא אלוהי ומוחלט ותפיסת העולם המונעת והמכוונת על ידי התורה הינה מתקדמת, ערכית ונאורה לאין ערוך יותר מכל תפיסה אנושית בת חלוף. פערי השקפה אלו עמוקים מאד, כמעט ללא יכולת גישור. במציאות בה יש רוב חילוני במדינת ישראל, כאשר המדינה אינה מתנהלת על פי התורה, בוחר הציבור החרדי שלא להזדהות עמה ונימנע מלתת לה לגיטימציה. עם זאת, מסיבות פרגמטיות, הציבור החרדי משתמש במערכות השונות של המדינה כדי לקדם את האינטרסים החשובים לו, ובראשם מתן היכולת של הציבור לחיות חיים של תורה באמצעות מערכת חינוך, בתי מדרש וישיבות ומענה מספק בתחום הרווחה. כל סטודנט מתחיל בחוג למדע המדינה יודע כי קיומן של קבוצות אינטרס הפועלות לקידום צרכי הציבור אותו הן מייצגות, הוא ביטוי לחוזקה של הדמוקרטיה. משום כך אין לראות בתופעה שתוארה ענין שלילי, ובלבד שהציבור המדובר ייקח חלק בנטל החובות המוטל על אזרחי המדינה ולא ייהנה רק מהזכויות. בנקודה זו נעוץ העיסוק ההולך וגובר בנושא השרות הצבאי של החרדים, שכן אין חובה יותר בסיסית במדינת ישראל מאשר שרות החובה בצה"ל.

אבני דרך בהענקת פטור משרות לתלמידי ישיבות

הדיון בנושא שירות חרדים בצה"ל מעסיק רבות את הציבור הישראלי, את צה"ל ואת הנהגתו. לסוגיה זו היבטים שונים והשלכות רבות על דמותו של צה"ל ועל עוצמתו ולמעשה, על דמותה של מדינת ישראל ועל עוצמתה הביטחונית, החברתית והכלכלית.

הדיון החל עוד לפני קום המדינה, ב-4 בנובמבר 1947, כשלושה שבועות לפני ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה. בצילן של רוחות מלחמה שכבר החלו מנשבות, התכנסה מועצת גדולי התורה לדיון במצב ובהשלכותיו הצפויות על הישוב היהודי בא"י ועל הציבור החרדי בפרט. המועצה החליטה להנחות את הוועד הפועל של אגודת ישראל לשלוח נציג לוועדת הביטחון של הישוב. ההחלטה שהתקבלה פה אחד, נבעה מההבנה כי מדובר בעניין של "ביטחון והצלה". גדולי התורה הדגישו, למען הסר ספק, כי הנושא הביטחוני הינו יוצא מהכלל וכי אין לשלוח נציגיםו לקחת חלק בפעילות של אף מוסד ציוני אחר.1

ב-12 בדצמבר 1947, שבועיים לאחר שהאו"ם אישראת החלטת החלוקה, הנחה הוועד הפועל של אגודת ישראל את נציגו בוועדת הביטחון לדרוש כי נשים חרדיות לא תגויסנה וכי בחורי ישיבה יהיו פטורים מגיוס, בכפוף להצגת אישור על לימודיהם. באשר לחיילים חרדים שיתגייסו לצבא, דרש נציג הוועד הפועל כי הללו ישרתו בפלוגות דתיות, שתהיה בהן הקפדה מלאה על כשרות המזון ושלא יתקיימו בהן אימונים בשבתות ובחגים. הנהגת הישוב קיבלה את התנאים. עם פרוץ הקרבות, יצאה אגודת ישראל בקריאה פומבית לגיוס גברים חרדים לשם "הגנה על הנפש ועל הרכוש"2 ואכן, בחורים חרדים רבים התגייסו ולקחו חלק בלחימה.

במהלך מלחמת השחרור החליטה הנהגת המדינה לפטור את בחורי הישיבות מגיוס ומאוחר יותר, בינואר 1951, הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון למשרד הביטחון ולצה"ל על החלטתו לשחרר באופן רשמי משרות בצה"ל בחורי ישיבה העוסקים בלימוד תורה בישיבות. בן גוריון כתב במכתבו כי "שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות".3 החלטה זו פטרה כ-400 תלמידים משירות צבאי, פחות מ-1% משנתון הגיוס באותה העת.

בעשורים הבאים נידונה סוגיית גיוס בני הישיבות פעמים רבות בין הנהגת המדינה לראשי הציבור החרדי. היקף הפטור השתנה כמה וכמה פעמים וניסיונות למסד ולהסדיר את הנושא בחוק נכשלו, בעיקר בשל התנגדות החרדים. בשנת 1977, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת בגין הראשונה, הוסרה המגבלה המספרית של בעלי הפטור. מספר הצעירים החרדים שקיבלו פטור הלך וגדל עד שהגיע בשנת 1999 לכדי 9.2% משנתון הגיוס. בשנים אלו מונו מספר וועדות שניסו לגבש המלצות בנושא, אך המלצותיהן לא אומצו ולא יושמו מעולם.

הנושא עלה מפעם לפעם לסדר היום הציבורי והפוליטי, אך השינוי המשמעותי הגיע רק בדצמבר 1998 בעקבות פסיקת בג"ץ שקבע כי ההיתר שניתן לשר הביטחון לפטור בחורי ישיבה משירות צבאי אינו מקנה לו את היכולת לתת פטור גורף אלא אם יעוגן הדבר בחקיקה ראשית. פסיקה זו הניעה דיון פוליטי למציאת הסדר חדש, דיון שהוליד את וועדת טל ואת החוק שחוקק בשנת 2002 לאור המלצותיה. בשנת 2010 מונתה ועדת גבאי במטרה לבחון דרכים להרחיב את גיוס החרדים בצה"ל. שנתיים מאוחר יותר קבע בג"ץ שהכנסת לא תוכל להאריך יותר את התוקף של חוק טל, והורה על גיבוש הצעה חלופית. לצורך כך מונו ועדות נוספות (פלסנר, פרי ושקד) ובסופו של התהליך אישרה הכנסת במרץ 2014 את חוק שקד המסדיר את שילוב בני הישיבות בשרות הצבאי ובשרות האזרחי-לאומי. גם חוק זה זכה לביקורת של בית המשפט העליון.

מסלולים ייעודיים לשרות חרדים

מהקמת המדינה ועד ימינו יצאו לפועל שתי יוזמות משמעותיות לגיוס של צעירים חרדים לצה"ל. בשנות ה-60 של המאה הקודמת נפתח מסלול נח"ל ייעודי לחיילים חרדים בתמיכתו של האדמו"ר מוויז'ניץ. החיילים שירתו ביחידות שונות, חלקם כלוחמי חי"ר, ובילו חלק מהמסלול בעבודה חקלאית בהיאחזות נח"ל חרדית ובמושב קוממיות. במסגרת זו, שנקראה הנח"ל החרדי, שירתו כמה עשרות חיילים חרדים והיא החזיקה מעמד עד לסוף שנות ה-70.

מסלול "נצח יהודה" נוסד לפני כמעט שני עשורים והינו היוזמה השנייה הפועלת ומתפתחת מאז ועד היום. בשנת 1999 הוקמה עמותת "נצח יהודה" (המוכרת גם כעמותת "הנח"ל החרדי") על ידי קבוצה של רבנים חרדים. העמותה, ביחד עם משרד הביטחון ואגף כוח האדם בצה"ל, פעלה לספק מענה לנוער חרדי שאינו מוצא את מקומו בלימוד תורה בישיבה באמצעות יצירת מסלול שירות צבאי המותאם לאורח החיים החרדי. כתוצאה משיתוף פעולה זה הוקם גדוד 97 ("נצח יהודה") ובהמשך התפתחו מסלולי נצ"ח (נוער צבאי חרדי) נוספים הנותנים מענה למגוון של בחורים חרדים, כולל אלו שאינם כשירים לתפקידי לחימה. לצד אלפים רבים של בחורי ישיבות חרדים הלומדים תורה מבוקר עד לילה, חיים היום במדינת ישראל אלפי נערים חרדים שאינם לומדים בישיבה. נערים אלו הם קהל היעד שעבורו הוקם המסלול. על פי החזון שעקרונותיו הותוו בשנת 1999, נבנו יחידות נצ"ח על בסיס מספר מאפיינים המעוגנים בפקודות הצבא ומבדילים אותן מיחידות צבא רגילות:

היחידות הינן מגדריות לחלוטין
המזון המוגש ביחידות הינו בכשרות מהודרת
בתוך סדר היום היחידתי מוקצה זמן ייעודי לשלוש תפילות ביום וללימוד תורה (בשיעור או באופן אישי)
החיילים ביחידות נצ"ח מלווים באופן כמעט יום-יומי על ידי רבנים חרדים (הליווי מתבצע מאז הקמת הפרויקט ועד היום על ידי עמותת "נצח יהודה" הפועלת בתחום זה כספק של משרד הביטחון)
מסלול נצ"ח מחולק לשני חלקים: שנתיים שרות צבאי ביחידה, ולאחר מכן שמונה חודשי לימודים בהם משלימים החיילים החרדים 12 שנות לימוד, עוברים בחינות בגרות ברמה בסיסית, או רוכשים מקצוע.
שמונת החודשים הללו מכונים "פרק המשימה" (מושג השאול ממסלול הנח"ל המקורי). תכלית פרק זה הינה לצמצם את הפערים בין בוגרי מערכת החינוך החרדי לבין עמיתיהם בוגרי החינוך הרגיל, ולהקל על שילובם של החרדים בשוק העבודה עם שחרורם מצה"ל

גדוד חי"ר 97 "נצח יהודה", גולת הכותרת של מסלולי נצ"ח, מספק הוכחה חיה לכך שחרדים יכולים לא רק לשרת שירות קרבי משמעותי, אלא אף יכולים להצטיין בו. הגדוד זכה לשבחים רבים על תפקודו המבצעי וזאת למרות שנקודת הפתיחה של הלוחמים החרדים הינה נמוכה יותר משל לוחמים שאינם חרדים, גם ביכולות הפיזיות וגם במוכנותם הנפשית לשירות הצבאי. הטענה כי השירות הצבאי התובעני אינו מתאים לאישיות העדינה של בן ישיבה או עלולה להזיק לה התבררה כמופרכת. בכך צועדים הלוחמים החרדים בעקבות דוד המלך , שעליו נאמר שכשהיה לומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.4

לפני מספר שנים פתח צה"ל מסלול נוסף לגיוס חרדים הנקרא שח"ר (שירות חרדים). למסלול זה הנמשך 24 חדשים, מתגייסים בחורים מבוגרים יותר ובדרך כלל נשואים. מאפייניו הייחודיים של המסלול נוקשים פחות מאלו של מסלול נצ"ח והם כוללים יציאות יומיות הביתה, שמירה על מסגרת מגדרית במעגל הקרוב לחיילים ומתן אפשרות לקבלת מזון בכשרות מהודרת, במסגרת חדר האוכל של היחידה. מסלול זה הרחיב את מעגל המתגייסים באופן משמעותי, אך עלותו הכספית גבוהה מאד בשל משך השירות ואופיו ולאור העובדה כי מרבית החיילים נשואים ובעלי משפחה ולכן זכאים לתשלומי משפחה חודשיים המשולמים על ידי צה"ל.

החייל ובוגר-הצבא החרדי

על פי החוק, ההגדרה של חייל חרדי היא מי שלמד במוסדות לימוד חרדיים במשך הזמן המינימלי המוגדר בחוק. משמעות הדבר היא כי לעניין העמידה במכסות, צעיר שגדל בעולם החרדי אך הפך חילוני בגיל 15 או 16 ייספר כחרדי בבואו להתגייס לצה"ל, ללא קשר ליחידה בה ישובץ. בנוסף לחיילים אלו, קיימים עוד חיילים המגדירים עצמם כחרדים בפועל, ובוחרים מסיבות שונות להתגייס ליחידות רגילות ולא ליחידות החרדיות המגזריות.

מספר החרדים המתגייסים לצה"ל הלך וגדל משנה לשנה מ-1999.. מעשרות בודדות בשנה בתחילת הדרך, צמח מספר המתגייסים החרדים ליותר מ-2000 בשנה. נכון לסוף שנת 2015 שירתו ביחידות נצ"ח השונות כ-1800 חיילים וביחידות שח"ר כ-1800 נוספים. מלבד זאת שירתו באותה העת במסלולים כלל-צה"ליים שונים, עוד כ-1300 חיילים בוגרי מוסדות חינוך חרדיים.5 האטה זמנית בתהליך זוהתה דווקא לפני כשלוש שנים, בתקופה בה הוביל שר האוצר לשעבר יאיר לפיד ניסיון לכפות בכוח גיוס מלא של כלל הצעירים החרדים תוך שימוש באיומים להפעלת סנקציות פליליות.

מדיניותו הרשמית והמוצהרת של צה"ל היא כי קהל היעד לגיוס איננו בחורי הישיבות אלא מאות הצעירים החרדים שעזבו את הישיבות או כאלה הרשומים בהן אך אינם לומדים בפועל. גיוס מלא של אוכלוסיית יעד זו, ימלא את המכסות שהוגדרו לצה"ל כיעד לגיוס חרדים ואף מעבר לכך, והדבר יקל מאד על העמידה ביעדי הגיוס השנתיים. הפער בכוח האדם לגיוס גדל באופן משמעותי לאור ההחלטה על קיצור משך שרות החובה לגברים בישראל מ-36 ל-32 חודשים וצפוי לגדול עוד יותר אם יבוצע הקיצור הנוסף המתוכנן בשנים הקרובות.

כאשר בוחנים את שיעור המתגייסים לצה"ל, נמצא כי רק 18% מקרב הגברים החרדים משרתים בצבא לעומת 68% בציבור הכללי. לאור העובדה כי בשנת 2016 כשליש מתלמידי כיתות א' בישראל למדו במוסדות חינוך חרדיים,6 אנו צפויים לראות אחוז דומה של חרדים בהרכב פוטנציאל הגיוס לצה"ל כבר בשנת 2028. בצד הגידול הדמוגרפי המשמעותי, מצביעים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על פערים גדולים הקיימים עדיין ברמת ההכנסה לנפש בין הציבור החרדי לציבור היהודי שאינו חרדי (פער של 47%)7 וכן על פערים משמעותיים ברמת השכר ובשיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים (אקדמאים ושאינם אקדמאים) ביחס לציבור הכללי.8

עד היום, השתחררו ממסלולי נצ"ח כ-9000 בוגרים ואליהם הצטרפו בשנים האחרונות עוד כמה אלפי חרדים ששירתו בצה"ל במסלול שח"ר הצעיר יותר. בכל שנה מצטרפים לרשימת הבוגרים כאלפיים צעירים נוספים שגדלו בציבור החרדי ושירתו באחד מהמסלולים הייעודיים. מעקב של ארגון הג'וינט אחר בוגרי מסלול שח"ר, כמו גם סקר שבוצע על ידי ארגון הבוגרים של עמותת "נצח יהודה" בקרב מאות בוגרים של מסלולי השירות הצבאי לחרדים בצה"ל, מצביעים על נתונים מבשרי שינוי: כ-90% מבוגרי הצבא החרדים עובדים או לומדים וכ-2% חזרו ללמוד תורה בישיבה9. בנוסף לנתון זה, מלמדים סקרים שביצע ארגון הבוגרים של עמותת "נצח יהודה" כי לשרות הצבאי ישנן שתי השפעות משמעותיות נוספות:

רוב בוגרי הצבא החרדים מצביעים על תרומתו המשמעותית של השרות בצה"ל להשתלבותם הטובה בחיים האזרחיים ובשוק העבודה בישראל.
על פי עדותם של בוגרים רבים, השרות הצבאי פיתח את תחושת האחריות האישית והחברתית שלהם וחיזק את הזיקה שלהם (ובמקרים רבים אף של בני משפחותיהם) למדינת ישראל.
המוטיבציה לשירות

הניסיון המצטבר ביחידות נצ"ח מלמד כי מרבית החיילים החרדים מתגייסים לצבא מתוך מחשבה כי השרות הצבאי יאפשר להם לרכוש השכלה ומקצוע ויסייע להם במציאת פרנסה לאחר שחרורם. נקודת מבט זו משתנה לרוב במהלך השרות וביחד עם האינטרסים האישיים מצביעים החיילים על הרצון לתרום את חלקם בהגנת המדינה כעל מרכיב נוסף במוטיבציה שלהם לשרת.

מעבר להיותו חובה חוקית ומוסרית, מהווה השירות הצבאי מנוף לפיתוח אישי. ככלל, צעירים וצעירות ישראליים היוצאים מתוך השרות הצבאי אל חיי האזרחות בתחילת שנות ה-20 לחייהם, מאופיינים בדרך כלל בבגרות, באחריות ובמוכנות גבוהה יותר להתמודדות עם אתגרי החיים ביחס למקביליהם באירופה או בארצות הברית. מובן שהפוטנציאל של ההשפעה החיובית של השירות הצבאי גדלה ככל שהשירות הינו משמעותי יותר (לדוגמא: שירות בתפקידי לחימה, ביחידות מודיעין מובחרות וכדומה). שירות צבאי משמעותי, בפרט ביחידות קרביות, מפתח בקרב החיילים את ערכי הרעות והאחריות ההדדית ומטמיע שפה ערכית שבה הכלל קודם לפרט והשאלה "במה אני יכול לתרום" נשאלת לפני השאלה "מה יצא לי מזה".

דוגמא לתהליך זה ניתן לראות ביציאה לקורסי פיקוד בגדוד 97. בשלבים הראשונים של השירות הצבאי יש פער גדול במוטיבציה של החיילים החרדים לצאת לקורס מ"כים ולקורס קצינים ביחס לחבריהם מהמגזר הדתי-לאומי המשרתים איתם בגדוד. החיילים החרדים עסוקים בשאלת התועלת האישית אל מול המחיר האישי הכרוך ביציאה לקורס פיקודי, קרי: ויתור על מחצית מפרק המשימה בשביל לקבל על עצמם תפקיד הדורש מהם אחריות רבה יותר ועומס רב. ככל שחולף הזמן, משתנה נקודת המבט אצל רבים מהם והם מבינים טוב יותר את חשיבות מיצוי היכולות שלהם כאמצעי לתרום את חלקם באופן הראוי ביותר.

היציאה לקורסי פיקודהוא תהליך המאגבר עצמו. ככל שיהיו יותר מפקדים וקצינים חרדיים המדברים בשפה ערכית זו, כך יקדימו וירכשו אותה החיילים שתחת פיקודם. כבר בשלבים המוקדמים של פרויקט שילוב החרדים בצה"ל היה ברור כי אחד המפתחות המשמעותיים ביותר לקידום הפרויקט הינו טיפוח שרשרת פיקוד זוטר חרדית ואיכותית. הדרך להשגת המטרה עדיין ארוכה, אבל המגמה קיימת והמצב משתפר משנה לשנה. אחת הדרכים לפיתוח שרשרת פיקוד חרדית היא יצירת עוד תכניות קדם-צבאיות לנוער חרדי, נוסף על שלוש המסגרות הקיימות. התכניות הקיימות (שתי מכינות קדם-צבאיות חרדיות וישיבת הסדר חרדית אחת), מקנות לחניכים בין היתר שפה ערכית חדשה חודשים רבים לפני גיוסם לצה"ל. בוגרי תכניות אלו, המונים עדיין למרבה הצער עשרות בלבד, מתחילים את שירותם הצבאי עם יתרון משמעותי ביחס לחבריהם.

הפער הקיים

נכון להיום, השירות הצבאי נתפס עדיין על ידי רוב הציבור החרדי כפתרון בדיעבד לבעיית הנוער הנושר מהישיבות. רוב ההורים והמחנכים תופסים את השירות במסלולי נצ"ח כמיזם שיקומי ולא כמסגרת בעלת ערך וחשיבות משל עצמה. העובדה כי רוב המשרתים במסלול זה אכן מתחזקים הן בהיבט התורני והן בהיבט האישיותי, מעידה על הצלחת הפרויקט אך בה בעת מחזקת תפיסה זו ואף מקבעת אותה בתודעה הציבורית. כאשר מתייחסים לחיילים החרדים כאל כישלון חינוכי, הדבר מקרין על הרגשת השייכות שלהם לחברה ממנה באו. הדבר יוצר מתח ולעתים ניכור בין החיילים למשפחותיהם. השירות הצבאי של הבן נתפס כדוגמא אישית שלילית לאחים וכאיום על חינוכם. משפחות רבות חוששות כי השירות הצבאי של הבן יפגע בסיכוי למצוא לאחיו ולאחיותיו שידוך הולם. מסלול שח"ר סיפק מענה חלקי לבעיות אלו, אך עוד ארוכה הדרך לשינוי תפיסתי שיביא את הציבור החרדי לראות בשירות הצבאי פתרון לגיטימי לכל בחור שאינו מוצא את מקומו בישיבה. שינוי זה, כרוב השינויים החברתיים, דורש זמן תי והקצב של התהליך ייקבע בעיקר על ידי האופן שבו יקלטו בוגרי המסלול בחברה לאחר שחרורם, ועל ידי התדמית שתיווצר להם בציבור החרדי.

המצב המתואר הינו סוג של מעגל סגור: כל עוד לא תיפרץ תקרת הזכוכית ויתגייסו מאות הבחורים החרדים שמצד אחד אינם מוצאים עוד את מקומם בישיבה ומצד שני נותרו חרדים אדוקים בכל ההיבטים, לא תשתנה התדמית של החיילים החרדים ובהתאמה – לא ישתנה היחס של החברה אליהם. ומנגד – כל עוד לא יהיה שינוי תדמיתי ושיפור ביחס של החברה, לא יעזו כל אותם מאות בחורים חרדים להתגייס לשירות צבאי מחשש לפגיעה במעמדם החברתי. הפתרון למצב יכול לבוא בשתי תצורות. או תהליך הדרגתי כמתואר לעיל, או שינוי הנובע מקבלת החלטות ואמירות ברורות של מנהיגי הציבור החרדי. התצורה הראשונה של הפתרון תושפע בעיקר מפעולות צה"ל ומשרד הביטחון כמו גם מהתהליכים הכלכליים המתרחשים בישראל בסוגיית שילוב חרדים בלימודים ובתעסוקה. התצורה השנייה תלויה במנהיגות החרדית ותושפע מבניית אמון בינם לבין צה"ל.

המענה

כדי לחזק את המגמה הקיימת ולהאיץ את קצב ההשתלבות, נדרש ממדינת ישראל ומצה"ל לפעול בנחישות וברצינות להגדלת מספר החרדים המתגייסים לצבא. הכול ירוויחו ממהלך כזה: צה"ל ירחיב משמעותית את מקורות גיוס הגברים, החרדים ישפרו את מצבם הסוציו-אקונומי ואת מעמדם החברתי. הם ירכשו כלים שישפרו את מצבם האישי והמשפחתי ויאפשרו להם כציבור להביא את תפיסת עולמם ואת תרבותם לידי ביטוי במרחב הציבורי בישראל, כפי שראוי שיהיה במדינה דמוקרטית. החברה בישראל תרוויח מחיזוק ההכרות ומצמצום הפערים בין הזרמים השונים בעם, מתוספת הכוח המשמעותית לשוק העבודה ולמאמץ הנשיאה בנטל הגנת המדינה ובעיקר מכניסת "דם חדש" למערכות הקיימות, רענן ומלא כשרון ויכולות אישיות.

התנאי המרכזי להצלחת המהלך הוא אמון. האמון ייבנה אם תהיה עמידה על שלושה עקרונות:

לכבד את עולם הערכים ואת התרבות החרדית מתוך ענווה וסובלנות אמיתית, גם כאשר אנו באים מעולם ערכי ותרבותי שונה בתכלית ולעתים הפוך.
להבין שכדי לאפשר לחרדים להתגייס ללא חשש, עלינו לכבד את רצונם לשמר מחיצות מסוימות בינם לבין יתר הציבור. הקמת יחידות מגזריות סגורות הינה אמנם פעולה המנוגדת ל"ד.נ.א" של צה"ל ולמגמת השוויון וטשטוש ההבדלים הנובעת ממנו, אך היא הדרך היחידה לשלב את הציבור החרדי שבמהותו נאבק באופן בלתי מתפשר במגמות הללו.
להימנע בכל מחיר מכפייה. התהליך כבר מתרחש, והוא יוסיף ויתקדם בקצב מואץ אם נשכיל לחזק את האמון בין הצבא ומשרד הביטחון לבין הצבור החרדי ומנהיגיו. כפייה וניסיון לזרז את התהליך באמצעות חקיקה אגרסיבית יאטו את התהליך ועלולים לעצרו.
על צה"ל לנתח את המגזר החרדי ולזהות את אותן קבוצות המגזר שאיתן יש סיכוי טוב יותר לבנות אמון ולשבור את תקרת הזכוכית. את מירב המאמצים יש להשקיע בעידוד הגיוס בקרב קבוצות אלו, תוך הקפדה על עמידה מלאה בתנאים שעליהם התחייב צה"ל ועל מיון המתגייסים שיאפשר שמירה על רמה תורנית נאותה ביחידות. כיום קבוצות אלו הן ציבור בעלי התשובה החרדים והחרדים הספרדים. שתי אוכלוסיות אלו הינן אוכלוסיות חרדיות לכל דבר, אך בהכללה, היחס שלהן למדינת ישראל ולצה"ל הינו על פי רוב פשוט יותר ומנוכר פחות.

מנגד, אין לנטוש את המגעים עם הנהגת הציבור החרדי-ליטאי המהווה כיום את הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר באופן כללי, וגם על שתי הקבוצות שצוינו לעיל. בקרב גדולי הדור הליטאים יש כמה וכמה המלווים מאחורי הקלעים את התהליך. לחלקם קשר אישי וישיר עם חיילים ועם הוריהם וחלקם אף מעורב בקביעת המדיניות ובטיפול בתקלות ובפרצות המתגלות מדי פעם בשטח.

בכל המקרים התנאי המוחלט לשיתוף פעולה כזה, גם אם הוא מתקיים בחשאי ומתחת לפני השטח, הינו ההקפדה המוחלטת על הכלל הקובע שקהל היעד של צה"ל אינו בחורי הישיבות הלומדים בפועל. חריגה מכלל זה תביא לעצירה מידית של שיתוף פעולה ותמיכה מכל סוג.

במקביל ובכפוף ליצירת הקשר והאמון עם גדולי תורה חרדים, יש לפעול בתבונה גם מול המנהיגות הפוליטית החרדית ומול מעצבי דעת קהל בציבור החרדי. אלו גם אלו מחוברים באופן טבעי ל'שפה' הישראלית, לתרבות ולמערכות השונות ומבינים טוב יותר את האינטרסים, היכולות והמטרות של כלל השחקנים במגרש. ההבנה של הרבנים, הפוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל שמדובר בהזדמנות עבור הציבור שלהם ביחד עם בניית אמון מול צה"ל ומשרד הביטחון – הם המפתח להצלחה.

סיכום

אנו נמצאים בעיצומו של תהליך היסטורי בעל פוטנציאל מרחיק לכת על עתידה של מדינת ישראל ועל דמותה. ברמה הטכנית – השינוי מתנהל וימשיך להתנהל בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, מכיוון שהוא מונע על ידי תהליכים דמוגרפיים, שינויים תרבותיים ולחצים כלכליים. אך לקצבו של התהליך יש משמעות מכרעת. יש לנצל את המומנטום הקיים בשנים האחרונות בכל הקשור בשילוב חרדים בשוק העבודה, במוסדות להשכלה גבוהה ובמערכות המדינה השונות בכדי להאיץ את התהליך ולכוונו. אם נבחר להשקיף מן הצד מבלי לנסות להשפיע ולכוון, אנו עלולים למצוא את עצמנו מתמודדים עם שבר חברתי ואולי גם עם משבר כלכלי. מאידך, אם נבחר לזהות את המגמות, לכוון אותן ולחזקן מתוך נאמנות אמיתית לערכי הדמוקרטיה ומתוך כבוד לזהות החרדית ולחזון אותו היא מקדמת, נוכל להביא את החברה הישראלית ואת המדינה ומוסדותיה מוכנים יותר ובשלים יותר לשילוב אמיתי של הציבור החרדי.


[1] ארכיון הסתדרות אגודת ישראל העולמית, תיק פרוטוקולים תש"ח-תשי"ג

[2] משה ארנוולד, פסקי הלכה מאת רבני הציבור החרדי בשנת תש"ח בענייני גיוס ומלחמה, המעין נג',ג' (התשע"ג), גליון 205, 33–36

[3] דו"ח הועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות (ועדת טל), 1999, חלק ב' – רקע ונתונים.

[4] תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב'

[5] מלאך, כהן, זיכרמן, 2015. מכניסה לתעסוקה לתעסוקה מכניסה – תכנית אב לתעסוקת חרדים, ירושלים: המכון הישראל לדמוקרטיה.

[6] יש לציין כי לא כל הילדים הלומדים במוסדות חינוך חרדיים באים ממשפחות חרדיות, ולכן ההערכה היא כי אחוז הילדים החרדים בכיתות א' נמוך במעט מ-30%.

[7] מלאך, חושן, כהנר, 2016. שנתון החברה החרדית בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים לחקר ישראל.

[8] שראל, יקיר, 2016. דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי וחברתי, ירושלים: פורום קהלת לכלכלה וקרן תקווה.

[9] זטקובסקי, גל, 2012. הדרך לשילוב: נייר מדיניות לעידוד השתלבות האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה, חיפה: מוסד שמואל נאמן, עמ' 23