+ תגובה לאשכול
עמוד 3 מתוך 3 ראשוןראשון 123
תוצאות 101 עד 120 מ 120

אשכול: כת חסידות גור ; כתב האישום - משפט המחץ!

  1. #101
    jdh, אורח
    ציטוט האמת המוחלטת אמר: צפיה בהודעה
    "מלבישים על גור סטריאוטיפים והכללות"
    בצל הסערה סביב מותה הטראגי של אסתי וינשטיין לשעבר מחסידות גור, עולים תהיות רבות בתקשורת באשר להתנהלותם של חסידות גור.
    Posted by: מאיר שטיין כתב קוקר in חרדים 7 ביולי 2016 0

    בצל הסערה סביב מותה הטראגי של אסתי וינשטיין לשעבר מחסידות גור, עולים תהיות רבות בתקשורת באשר להתנהלותם של חסידות גור.
    נאוה וסרמן מומחית לחסידות גור מחברת הספר "מימיי לא קראתי לאשתי — מחקר על זוגיות בחסידות גור", התראיינה לאתר 'הארץ' בעקבות הפרשה.
    המומחית הסבירה את העובדה המוחשית בין חסידות גור לציבור הליטאי ואף הבדל גדול משאר החסידויות, "אחד הדברים שמשותפים לכל התפיסות היהודיות היא שהייעוד של האדם הוא להפוך ליותר ויותר רוחני, להתעלות. אלא מה, שאדם גם בנוי מגוף ומחומר ומיצרים. מה עושים במפגש הזה בין השניים? התשובה של העולם הליטאי ושל חלק גדול מהציונות הדתית הוא שאפשר לתת מקום לרוחניות על ידי זה שנותנים לחומר וליצרים את מה שהם צריכים ואז הם מקבלים את שלהם ולא ממשיכים לצעוק. הגישה השנייה, שנעוצה במחשבה החסידית, היא שעולם החומר יכול להפוך לסולם לעולם הרוח".
    "הגישה השלישית של חסידות גור גורסת שהרוח והחומר הם שני עולמות תוכן שמתנגשים אחד בשני והם לא יכולים לחיות ביחד. ולכן כדי לקדם את הצד הרוחני, יש למזער את החומר למינימום האפשרי. הרבי מקוצק אמר שאהבת הקב"ה ודיני אישות לא יכולים ללכת יחד, חסידות גור אימצה את התפיסה הזאת, שצריך למזער את העולם הגופני, כדי לאפשר לרוח להתקיים. זה הרציונל שמסתתר מאחורי כל השיטה הגוראית, הרצון למגר את החומר".
    גור
    "תפיסת העולם של חסידי גור מנוגדת לזה. אתה לא משחרר, אתה לא יורד מהמשמרת. אתה שם כל הזמן, כי זה הייעוד שלך וזו הדרך הנכונה לחיות את העולם. הם לא בהכרח מרגישים מסכנות או קורבנות". אומרת המומחית.
    בהתייחסות לפרשת וינשטיין המארה המומחית: "המידע שמגיע לציבור על חסידות גור הוא מהעוזבים אותה. כבודם במקומם מונח, אבל צריך לזכור שהגרעין הקשה של החסידות לא מיוצג ואנשים לא יודעים בדרך כלל מה באמת קורה שם ורק מלבישים עליהם סטריאוטיפים והכללות".
    המומחית נשאלה: "היית מוכנה לחיות ככה? שבתך תינשא כך?
    "אני מאוד לא אוהבת את השאלה הזאת. אני לא מזדהה עם זה, זו לא הדרך שלי, אבל אני מוכנה לגייס את כל הכלים האמפתיים שיש לי כדי לנסות להבין את החברה הזאת. אני מוכנה להבין מאיפה זה בא ומוכנה לתת לזה מקום בעולם הפנימי שלי".
    מוקדם יותר התייחס השר ליצמן לסערה סביב התקנות בגור ומותה של וינשטיין בראיון לאתר 'מאקו': "אין לאף אחד מושג איך מתנהגים חסידי גור וכל ההכפשות באות מבורות ושנאה. ובכלל, זכותה של כל קהילה לנהוג כרצונה. שלום בית וכבוד הדדי טוב אצלנו יותר מאשר אצל כל החילוניים יחד. אחוז הגירושים אצלנו נמוך מאוד. אז זה לא עניין שלכם איך אנחנו מתנהגים. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם לאחרים".
    יפה מאד,,

    זה אומר שהליטאים צועדים יחד עם הציונות הדתית- אז למה בדיוק הרב קינבזסקי יצא נגד הציונות הדתית ופא"י- בכל אופן יש מכנה משותף. מה עוד שהרבה מהליטאים וראשי הישיבות הליטאים הגיעו מהציבור הדתי לאומי- בני עקיבא ועזרא-.

  2. #102
    הצלה10 אורח
    הדג מסריח מהראש
    תמשיכו להתנכל לרב פרנקל מקרית הרצוג ותראו מה סופכם

  3. #103
    הצלה 500 אורח
    ציטוט הצלה10 אמר: צפיה בהודעה
    הדג מסריח מהראש
    תמשיכו להתנכל לרב פרנקל מקרית הרצוג ותראו מה סופכם
    אני שמח שאתה ממשיך לכתוב בשמי

    אבל מה יש לך להגיד על המחקר שאתה חלק מהציונות הדתית, והחלק הבהמי שלכם תואם את דור הכיפות הסרוגות.

  4. ציטוט הצלה 10 אמר: צפיה בהודעה
    תגובת ליצמן היום באתר חרדים

    יעקב ליצמן על אסתי ויינשטיין: "לא העניין שלכם איך אנו מתנהגים בגור"

    התייחסות ראשונה של שר הבריאות מחסידות גור לפרשת אסתי ויינשטיין ע"ה: "זה סכסוך אישי שאין לו שום קשר ל-13 אלף בתי אב. זה לא קשור לחסידות בכלל. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם" • על הצ'ילבה יאיר לפיד: "לא אומר לו שלום, שיתקן איפה שהזיק וחטא, ואז אראה בזה חזרה בתשובה"
    התייחסות רשמית ראשונה של חסידות גור לפרשת אסתי ויינשטיין: שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן, העניק ראיון לעיתונאית תחיה ברק ממגזין אתר 'מאקו', במהלכו טען כי חסידות גור עוברת מסע של הכפשה.

    "זה סכסוך אישי שאין לו שום קשר ל-13 אלף בתי אב. זה לא קשור לחסידות בכלל. אתם שופטים חסידות שלמה בגלל מקרה אחד? ככה עושים? זה להכפיש ולעשות עוול נוראי לחסידות שלמה. אז לא, אני לא אדבר על זה".

    ליצמן נשאל על התקנות הנהוגות בחסידות והשיב בתקיפות: "אין לאף אחד מושג איך מתנהגים חסידי גור וכל ההכפשות באות מבורות ושנאה. ובכלל, זכותה של כל קהילה לנהוג כרצונה. שלום בית וכבוד הדדי טוב אצלנו יותר מאשר אצל כל החילוניים יחד.

    "אחוז הגירושים אצלנו נמוך מאוד. אז זה לא עניין שלכם איך אנחנו מתנהגים. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם לאחרים".

    דוברו של השר נשאל מאוחר יותר האם ליצמן קורא לרעייתו בשמה – וזה מיאן להשיב, בטענה כי מדובר ב"חייו המשפחתיים והאישיים".
    למי כוונת כבוד שר המקדונלדס , באומרו "לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית" - ממה נפשך אם לחברה החילונית - בסדר אל תקבלו את מוסרם , אבל תקבלו את הטפת המוסר מכל קהילות החרדים שומרי המסורת מדור דור כפי שהביעה הסטייפלר ...

    ואם הוא מתכוון ח"ו "חברה מתירנית" - לכל מקהלות החרדים הנ"ל - אזי באמת שגם זוהי הוכחה נוספת למצבם הפסיכוטי-פרנואידי-מגלומני של אנשי הכת גור וליצמניה - שהינו קשה מנשוא... , ושומה עליהם לחזור בהם ו/או שומה על אנשי היהדות הנאמנה להחרימם בגין עיוות דרך התורה והיהדות שהם נוקטים בחציפותם ועזותם...!

  5. #105
    ישראל היום אורח
    7 שנים של געגוע
    יהודה רוזנווסר עזב את הבית ואת החסידות ראשון. זמן קצר אחר כך ביקשו שלושת ילדיו הגדולים, שהיו אז בני נוער, שייקח אותם איתו - ומאז ניתק כמעט לגמרי הקשר בינם לבין אמם ושלושת אחיהם הקטנים • עכשיו הם מספרים על החיים בחסידות גור ועל העולם החדש שגילו בחוץ
    מיכל יעקב יצחקיפורסם ב: 08.07.2016 04:454
    שתפו
    Forward


    יהודה רוזנווסר (במרכז) עם בניו אלעזר (מימין) ויחיאל
    צילום:
    יהושע יוסף
    בחסידות לימדו אותנו שחילוני זה איש גוי ומסכן", אומר יחיאל רוזנווסר בן ה־18. "אמרו לנו שאלה אנשים שאין להם שכל, שיש לרחם עליהם ולהתפלל למענם. לכן אני יכול להבין את הפחד של האחים הקטנים שלי מפניי. מה שאני לא יכול להבין זה את האופן שבו החסידות גורמת לפילוג ושנאה כאלה בין אחים. אני לא יכול לקבל את העובדה שהחסידות גורמת לניתוק בין אמא לילדים שלה".
    "הם אמורים לחנך את כולם לאהוב את השונה ולקבל אותו, לא להוקיע ולהרחיק אותו", מוסיף אחיו אלעזר (23). "בא לי לנער אותם, שיתעוררו ויראו את כל הכאב והסבל שהם גורמים".
    את סיפורה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר שהתאבדה לפני שבועיים, הם מכירים כאילו היה זה סיפורם. הם היו שם, בתוך הקהילה, שמעו את דברי ההסתה נגד החילונים, ספגו על בשרם איומים שהיו אמורים להשאיר אותם בחסידות, אבל בסופו של דבר, בחרו אחרת.
    לפני שבע שנים, בעקבות החלטתו של אביהם יהודה (43) לצאת בשאלה ולהיפרד מאמם רבקי (שם בדוי), הם ואחותם חני (22) מצאו את עצמם במרכזה של דרמה סוחטת דמעות, שאילצה אותם לבחור בין אבא לאמא, בין החיים בקהילה עם שלושת אחיהם הקטנים לבין החיים מחוץ לקהילה, עם אביהם. למרות הכאב העמוק, שנצרב בבשרם ושהם מתמודדים איתו יום יום, מספרים יחיאל ואלעזר את סיפורם, "כדי להתריע שאם הקהילה לא תתעורר, מקרה ההתאבדות של אסתי לא יהיה האחרון".
    "אסתי היתה קרובת משפחה שלי מצד אמא, והיא לא היחידה שאיבדתי בגלל החסידות", אומר אלעזר. "כל האמירות שלהם עכשיו שאסתי היא מקרה בודד הן פשוט לא נכונות. לפני מספר שנים חבר טוב שלי יצא בשאלה, ואשתו, בחסות החסידות, ניתקה אותו מילדיו.


    "הוא השתגע והיה נכנס ויוצא מבית משוגעים. הייתי מבקר אותו, והוא היה בוכה ומספר לי כמה קשה לו להתמודד עם כל הניתוק הזה. בסוף הוא תלה את עצמו ביער בן שמן. הם צריכים להבין שהם משחקים בחיים של אנשים כשהם כופים ניתוקים כאלה בין הורים לילדים".

    יהודה עם בניו אלעזר ויחיאל כחרדים, עם אשתו הראשונה, רבקי (בפנים מטושטשות), שניתקה קשר, והאחות חני
    אנחנו נפגשים בדירה צנועה בת שלושה חדרים בבני ברק, שבה מתגורר יהודה רוזנווסר עם אשתו השנייה איילה ושתי בנותיהם, שירה, בת שנה ועשרה חודשים, ועדי, בת חצי שנה. אלעזר ויחיאל, שעד לפני חודשיים שכרו דירה יחד וחלקו אותה עם אחותם חני, מתגוררים היום בדירות שכורות בבני ברק עם בנות זוגם, מרחק רחובות אחדים מדירת האב. האחות חני, שמתגוררת בדירה שכורה בקרבת מקום, בחרה לא להתראיין. המעמד קשה לה מדי.
    יחיאל ואלעזר לבושים בטי־שירט ובג'ינס, מחזיקים קסדות בידיהם, עדות לאופנוע שמחכה להם למטה ברחוב. האב יהודה, שמגדיר את עצמו כ"דתי לייט", חובש כיפה, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים. יחד הם נראים כמו חברים טובים. שנים שהם נמצאים שם אחד בשביל השני.
    הפעוטות של יהודה ואיילה משחקות על הרצפה, ויחיאל ואלעזר נשכבים לידן, מדברים אליהן בשפת התינוקות, מתמוגגים מאושר כשהם מצליחים לחלץ מהן חיוך אוהב. "אני מאוד אוהב ילדים קטנים", אלעזר ספק מתנצל, ומבט עמוק של געגוע מתפשט על פניו. שבע שנים שלא ראה את אחיו ואת אמו, והגעגועים לא מרפים.
    "יש לי אחיות תאומות, צילי ורחל (שמות בדויים), שהיו בנות 7 כשנפרדנו מהן, והיום הן בנות 13", אומר אלעזר. "אח שלי יוסקה (שם בדוי) היה רק בן 3. הם מתגוררים רק כמה רחובות מכאן, אבל אנחנו לא יכולים לראות אותם, לדבר איתם או לשחק איתם.
    "אלה ילדים שאני טיפלתי בהם, החלפתי להם חיתולים ושיחקתי איתם, והמחשבה הזאת, שהם רואים בי אדם רע רק כי אני חילוני, גומרת אותי כל פעם מחדש. לפעמים אנחנו מסתובבים ברחובות ומחפשים אותם, אבל לא מוצאים".
    "אני בכלל לא בטוח שאזהה את הבנות או את יוסקה, גם אם אראה אותם", מוסיף יחיאל. "היו תקופות שכל הזמן רכבתי באופניים לבניין שבו הם גרים, עומד מתחת לחלון שלהם וצועק להם בשמם. קיוויתי שהם יבואו, שיקראו לי בחזרה, שיגידו לי שהם אוהבים אותי ומתגעגעים אלי, אבל זה לא קרה. לפעמים הייתי רואה את התריסים זזים בתוך הבית.
    "פעם ראיתי את יוסקה יוצא מהבניין עם הבעל של אמא שלי, שאיתו היא התחתנה לפני שש שנים, וקראתי לו, 'יוסקה, יוסקה, זה אני יחיאל'. אבל הם רצו בבהלה לסמטה הקרובה ונעלמו. הרגשתי נעלב ומושפל".
    • • •​

    יהודה ורבקי גדלו כחסידים במעוז החילוניות של תל אביב, רחוב שינקין. הם הכירו ב־1992 בשידוך, הוא היה אז בן 19 והיא בת 18. "לא ידעתי בכלל איך לפנות לבחורה או על מה לדבר איתה, היא היתה הנערה הראשונה שהכרתי", יהודה מחייך. "הפגישה בינינו ארכה פחות מעשרים דקות. אני זוכר שאמרתי לה שאני לא מוכן שיהיה לנו רדיו בבית, והיא הינהנה בראשה. שמונה חודשים אחר כך התחתנו. אין לי ספק שאם היו מביאים לי אישה אחרת לחתונה, זה היה אותו הדבר".
    לאחר החתונה עברו אל ביתם החדש באשדוד, שם פועלת קהילה גדולה של חסידות גור, שאותה מנהל דודו של יהודה, הרב שמואל דוד גרוס. "בתור חסיד גור למדתי רוב הזמן תורה בכולל, עבדתי כנהג משאית. תמיד הייתי קצת שונה משאר חברי הקהילה. כנער למדתי קראטה, יש לי חגורה שחורה, הוצאתי רישיון נהיגה על אופנוע והתנדבתי במשטרה בתור סייר שכונות.
    "אפילו שיחקתי בסרטי קולנוע שמופצים בקהילה החרדית. אני נחשב לאחד השחקנים הכי מוכרים, למרות שהפסקתי לשחק לפני עשר שנים. עד היום הסרטים שאני מככב בהם נמכרים בסופרים בדיסקים, כך שגם הצעירים מזהים אותי ברחוב, או כשהם עולים לאוטובוס שבו אני נוהג".
    בשנים הראשונות ניהל את יחסיו עם אשתו דאז על פי התקנות המחמירות של חסידי גור. "אסור היה לי לקרוא לה בשמה או לשבת לידה באוטו, היא תמיד היתה יושבת מאחור. היינו צריכים לישון במיטות נפרדות, שהמרחק ביניהן לפי התקנה צריך להיות מטר וחצי. על מגע או הבעת חיבה בכלל לא היה מה לדבר.
    "קיום יחסי מין היה מותר רק ביום הטבילה של האישה במקווה, שמתקיים פעם בחודש, ובליל שבת. כלומר, אם מחשבים את זמני המחזור והנידה, יוצא שמותר לקיים יחסי מין פעמיים בחודש. כל אירוע של טבילה עובר דרך המדריך בחסידות, שצריך לאשר אותו, וכך הוא ידע להגיד לנו מתי בדיוק מותר לנו להיות יחד. גם אז, זה היה רק בחושך, עם מגע מינימלי, כששנינו לבושים לגמרי ורק האיברים האינטימיים חשופים.

    יהודה (במרכז) עם יחיאל, אלעזר ושתי בנותיו מנישואיו השניים, עדי ושירה. "הכל התפוצץ כשבחסידות אמרו שראו אותי בקולנוע עם בחורה. לא הכחשתי" // צילום: יהושע יוסף
    "אני זוכר שפעם היא נישקה אותי בצוואר, והייתי בשוק. שאלתי את המדריך אחר כך אם זה בסדר, ומה אני צריך לעשות. הוא אמר לי שאם זה בא ממנה, אני צריך לאפשר לה, אבל לא להחזיר נשיקה. לא הבנתי למה לה מותר ולי אסור.
    "התעוררו אצלי הרבה שאלות שאסור לשאול, כי בחסידות גור לא אוהבים ששואלים שאלות".
    אלעזר נולד שנה לאחר החתונה. שנה אחריו נולדה חני, וארבע שנים אחריה - יחיאל. החיים הנוקשים ללא מגע והפגנת חיבה החלו לתת את אותותיהם ביהודה. בגיל 25, הסקרנות בנוגע לחיים שבחוץ גרמה לו להכניס הביתה בסתר טלוויזיה ולהסתיר אותה בארון בחדר השינה, בידיעתה של אשתו.
    "טלוויזיה היא אחד הדברים הכי טמאים והכי אסורים בחסידות", הוא אומר. "זו היתה הפעם הראשונה בחיי שצפיתי בתוכניות טלוויזיה. פתאום נפתח בפניי עולם שלם שלא הכרתי. גם רבקי צפתה איתי, אבל אני הייתי יותר מכור ממנה.
    "מרגע שפורצים את הסכר, כבר אי אפשר לעצור את הזרם. התחלנו ללכת למועדונים, נסענו לחו"ל. מחוץ לחסידות התנהגנו כמו זוג חילוני. יש לי תמונות שלנו בים, כשרבקי עם ביקיני, או בג'קוזי עם עוד גברים ונשים. דברים אסורים לחלוטין.
    "כמובן שהחיים המתירניים שחווינו השפיעו גם על הקשר הזוגי בתוך הבית. בואי נגיד שבשלב הזה היינו מקיימים יחסי מין יותר מפעמיים בחודש, ונשיקה על השפתיים כבר לא היתה עניין. חיינו בין שני עולמות. זה היה מאוד קשה".
    • • •​

    בשנת 2003, כשנולדו התאומות ואנשים בחסידות החלו לחשוד ולשאול שאלות על אורח החיים שלהם, בחרו יהודה ורבקי לעבור לבית שמש, הרחק מעיניהם הבוחנות של חברי הקהילה. קיוו ששם לא יבחנו אותם בזכוכית מגדלת. אלא שגם שם החיים לא היו פשוטים.
    "באחד הימים פנה אלי בחור, שהיה במשמרות הצניעות, ואיים עלי שאם לא אפסיק לשחק בסרטים, הם יוציאו את אלעזר מהלימודים בחדר ולא ייתנו לנו להמשיך להשתייך לחסידות. אלעזר היה אז בכיתה ד', ובאותו היום הוצאתי אותו משם והעברתי אותו לחדר אחר, שהסכים לקבל אותו.
    "אבל בתוך שבוע, גם שם ביקשו ממני להוציא את הילד. בשום חדר בעיר לא הסכימו לקבל אותו, אז נאלצתי לרשום אותו לחדר בקריית טלזסטון (קריית יערים), בפרוזדור ירושלים. זה היה קשה, אבל החלטתי שאותי הם לא יכופפו. חתכתי את הפאות וניתקתי מגע. זה היה האקט הכי קשה שעשיתי בחיי, עוד יותר מחילול שבת. זה כאילו חתכתי לעצמי יד".
    המשפחה עברה להתגורר בקריית טלזסטון, הרחק מהחסידות. החיים התנהלו על מי מנוחות. ב־2005 נולד יוסקה, בנם השישי, והשמחה היתה רבה. יהודה, שעדיין שמר שבת, המשיך לחנך את ילדיו במסגרות חרדיות, שבהן הם למדו רק תורה.
    "הטיפול האינסופי בשישה ילדים התחיל להתיש את רבקי, והבת של השכנים, שהיתה בת 15, התנדבה לעזור, כי היא מאוד אהבה להיות אצלנו בבית. עם השנים היא הפכה להיות בת בית.
    "כשהיא היתה בת 18, התחיל בינינו רומן. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי מאוהב. גם את רבקי אהבתי, אבל בצורה אחרת. פתאום הרגשתי את כל קשת הרגשות, שלא הכרתי ולא חוויתי מעולם. היינו מבלים יחד, יוצאים לסרטים. היינו יושבים לילות שלמים לראות את הסדרות '24' ו'נמלטים'.
    "הכל התפוצץ כשבחסידות אמרו שראו אותי בקולנוע עם בחורה צעירה. לא הכחשתי. אמרתי לרבקי שאני מוכן לתת לה גט או ללכת לטיפול זוגי, אבל אני לא מתכוון להמשיך לחיות חיים נטולי רגש ומגע".
    בשלב הזה הילדים עדיין לא היו מעורבים, ולא ידעו שחייהם עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. אלעזר: "אני זוכר את השבוע ההוא, שהיה מתוח מאוד בין אמא לאבא. בשבת לא הלכנו לטייל בהרים כמו תמיד, וביום ראשון או שני אבא אמר שהוא צריך לעזוב את הבית לכמה ימים, כדי לתת לאמא שקט. אני זוכר ששמחתי, כי אמא היתה יותר רכה וסלחנית כלפינו".
    מה שהילדים לא ידעו הוא שאמם ניגשה למשטרה להגיש תלונה נגד יהודה על אלימות נגדם.
    "קראו לי לחקירה ושאלו אותי אם הכיתי את הילדים", נזכר יהודה. "עניתי שפעם נתתי לחני סטירה, אבל לא מעבר לזה. מהר מאוד הם הבינו שאני אדם טוב, ושהמעשים שבהם האשימו אותי לא קרו באמת. השוטר אמר לי, 'אתה בחור טוב, אין לך מה לעשות פה', אבל עדיין אמרו שהם צריכים להרחיק אותי מהבית ל־14 יום. למזלי, היה לי חבר גרוש, יוצא חסידות גור, שהסכים לארח אותי בבית שלו בשכונת רמות".

    יהודה כחרדי, עם ששת ילדיו. השלושה בשורה הראשונה ניתקו קשר ונשארו עם האם
    יחיאל: "לא הבנתי מה קורה. פתאום דוד שלי בא אלינו הביתה לכמה ימים, הוא ישן במיטה של אבא, ישב על הכיסא שלו, שזה כיסא שאף אחד לא יושב עליו מלבד אבא, ואמא רק בכתה כל הזמן. בימים האלה לא הלכתי ללימודים, וכשהייתי יורד לרחוב, החברים הכי טובים שלי היו עוברים למדרכה השנייה ומפנים לי את הגב.
    "דמייני לעצמך ילד בן 11, שפתאום כולם מתעלמים ממנו, והוא לא מבין מה הוא עושה לא בסדר. שאלתי את אמא, והיא לא ענתה לי. אני זוכר שבכיתי המון, גם מגעגוע לאבא וגם מהתחושה האיומה הזאת של נידוי.
    "אחרי כמה ימים נסענו להורים של אמא באשדוד ונשארנו שם חודש וחצי. זה היה בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, וכל הזמן ירו טילים על אשדוד והיו אזעקות. מאוד פחדתי, רציתי את אבא. בסופו של דבר, אמא אמרה שאבא לא חוזר יותר, ושאסור לי גם להתקשר אליו, כי אז לא אוכל לראות אותו הרבה מאוד זמן.
    "אני זוכר שיום אחד התקשרתי אליו בטעות. לקחתי את הטלפון הנייד של אלעזר, שאף אחד לא ידע על קיומו, טלפון פשוט שעלה לו 200 שקל ושהוא דאג להסתיר אותו, כי אסור היה לנו להחזיק טלפון. התכוונתי ללחוץ אמא בטלפון, ולחצתי על אבא. הוא ענה לי ואמר שהוא בצו הרחקה, ובגלל זה הוא לא יכול לבוא הביתה או לדבר איתי עד שייגמרו 14 הימים. הייתי בטוח שבגלל הטעות שלי, הוא לא יוכל לבוא הביתה גם אחרי 14 הימים. במשך יומיים לא הפסקתי לבכות".
    אלעזר: "בשבועיים האלה שאבא לא היה בבית, התחילה הסתה קשה נגדו. אני, יחיאל וחני כבר היינו גדולים מספיק כדי להבין, ולא יכולנו לשאת זאת. אני זוכר שדודה שלי אמרה שהוא עבריין ושהוא כופר וחילוני. היא אמרה שהוא איש רע, שכל החברים שלו פושעים, ושאסור לנו יותר לדבר איתו.
    "חני היתה החזקה בינינו. היא לא יכלה לשאת את המילים הקשות האלו על אבא, וכל הזמן היתה צועקת עליהם, 'אל תדברו עליו ככה, הוא איש טוב, אני מכירה אותו, אני אוהבת אותו, הוא אבא שלי'".
    • • •​

    צו ההרחקה שהוצא ליהודה מהילדים הסתיים לאחר 14 יום. אבל צו ההרחקה שרבקי הוציאה נגדו מביתם המשותף לא הופסק מעולם, ולמעשה קיים גם היום, כך שיהודה לא היה יכול לשוב הביתה.
    "חודש אחרי שהוצא נגדי צו ההרחקה קיבלתי טלפון נסער מחני, שהיתה אז בת 14. זה היה יום סוער בינואר 2009. היא התקשרה בבכי מטורף וביקשה שאבוא לקחת אותה מהבית של הדודה שלה באשדוד, אמרה שהיא לא יכולה להיות שם יותר. היא הרגישה מושפלת, וכאבה את כאבי על כל העלבונות שהטיחו בי שלא בנוכחותי.
    "היא התעקשה שאבוא מייד לקחת אותה. נסעתי לשם על האופנוע, בגשם שוטף, ולקחתי אותה. בימים הראשונים היא ישנה איתי בבית של החבר שלי ברמות, אבל הבנתי שאני חייב למצוא דירה".
    "התחושה בבית היתה נוראית", אומר אלעזר, שהיה אז בן 15. "המשפחה של אמא ואנשים מהחסידות כל הזמן הפחידו אותנו לא להתקרב לאבא, כי הוא מסוכן. הרגשתי נרדף.
    "יום אחד הדודים שלי גילו שהגנבתי מתחת לחולצה את הטלפון הנייד שלי, ושהתקשרתי לאבא. אבא אמר לי שהוא מפחד שאמא תוציא את כל הכסף מהחשבון שלו והוא יישאר בלי כסף בכלל, ולכן ביקש שאקח מהארנק של אמא את כרטיס האשראי שלו, שנשאר אצלה. לקחתי את הכרטיס, גזרתי אותו וזרקתי לפח.
    "כשאמא גילתה שאני בקשר עם אבא, אנשים בחסידות אמרו לה ללכת להגיש נגדי תלונה על גניבה. פחדתי. מבחינתי, אבא היה הדמות שתמיד סייעה לי בכל דילמה. הוא גם היה איש שיחה, והתגעגעתי אליו מאוד".

    יהודה (במרכז) בחתונתו, עם אביו מרדכי (מימין) והרב שמואל דוד גרוס, ראש חסידות גור באשדוד
    שלושה ימים אחרי שחני עזבה, התקשר אלעזר לאביו. "הוא אמר שהוא ויחיאל רוצים לבוא לחיות איתי. אמרתי להם שברגע שתהיה לי דירה, אבוא לקחת אותם. בתוך כמה ימים מצאתי דירת חדר במרתף בשכונת קסטל שליד מבשרת, והודעתי לאלעזר שאני בא לקחת אותם".
    אלעזר: "אני ויחיאל יצאנו רק עם הבגדים שלגופנו, בלי לדעת מה יהיה בהמשך. לרגע לא חשבנו שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה נראה את אמא ואת האחים שלנו".
    כעבור זמן קצר הגישה רבקי בקשה לגירושים בבית הדין הרבני בירושלים. "הרבנים שאלו אם אנחנו לא רוצים שלום בית. אמרתי להם שרבקי רוצה להתגרש, ואני לא מתכוון להכריח אותה להישאר איתי. הם הבינו ששלום בית לא יהיה פה, ונתנו לנו את הגט".
    יהודה ושלושת ילדיו יצאו לדרך חדשה, בעולם זר להם, וכשהם מנותקים ממשפחתם, מחבריהם ומהקהילה שבה הם חייו כל חייהם. "בהתחלה גם ההורים שלי לא רצו שום קשר איתי, ואני לא הבנתי איך הם מפנים לי עורף ככה", אומר יהודה.
    "אז נכון, טעיתי, סרחתי מבחינתם, ולמרות שאני ממש לא היחיד שחי חיים כפולים בתוך הקהילה הצבועה הזאת, אני לרגע לא מתנער מזה. אבל ככה לטרוק בפניי את הדלת ולשלח אותי לבד לעולם? זאת הקהילה שהם כל כך מתגאים בה, ושעליה הם צריכים לשמור מפני העולם?"
    • • •​

    יהודה היה עסוק בפרנסת הבית. חני, אלעזר ויחיאל, שהיו באמצע שנת הלימודים, ניסו להסתגל לחיים החדשים, מבלי להבין מה עומד לפניהם ועם אילו קשיים יצטרכו להתמודד.
    "חני היתה אחראית לבישולים ולכביסות, ואנחנו עזרנו במה שיכולנו", אומר יחיאל. "הטלוויזיה בבית העסיקה אותנו תקופה מאוד ארוכה, וממנה למדנו על החיים. הרגשנו שאנחנו צריכים להשלים פערים.
    "אני הייתי צופה כל היום, מהבוקר עד הלילה, ביחד עם אלעזר. ראינו בשנה הזאת המון סרטים וסדרות. ממילא לא היו לי שם חברים, ולא הכרתי אף אחד. הייתי מאוד בודד. אבא היה רוב היום בעבודה, והיה לנו מעט מאוד אוכל".
    לא הלכתם לבית ספר?
    "לא רציתי, ואבא איפשר לי ולאחים שלי להישאר בבית. גם הוא הבין שזאת תקופה חדשה ומבלבלת, ושאנחנו צריכים קצת זמן כדי להתאפס. אל תשכחי שבעצם התחלנו את התהליך של היציאה בשאלה.
    "כולנו, חוץ מחני, שעד היום לא חיללה שבת אפילו פעם אחת, עזבנו את הדת והפכנו לחילונים. לי זה לקח שנה וחצי עד הפעם הראשונה שבה חיללתי את השבת. בהתחלה זה היה מאוד מפחיד. בפעם הראשונה שהדלקתי אור בשבת הייתי בטוח שמשהו ייפול עלי מהשמיים ואני אמות. זה מה שהחדירו לנו לראש מגיל אפס".
    יהודה: "אני בעצמי הייתי במלחמת הישרדות. הבנתי את הקושי של הילדים. קחי בחשבון שפרט לתורה הם לא ידעו כלום. הם מעולם לא למדו מקצועות חול, כמו ספרות, לשון, אזרחות ומתמטיקה. הם ישבו בבית כמה חודשים טובים, ובסוף, בגלל הפער העצום בידע, יחיאל השתלב בכיתה ד' בבית ספר חילוני במבשרת, כיתה נמוכה בשנה לגילו. אלעזר נכנס לכיתה ט'.
    "עם חני היתה לי בעיה. היא סירבה להיכנס לבית ספר חילוני או ממלכתי־דתי. היא היתה ועודנה חרדית, ולמרות זאת היא גרה איתי, זה לא הפריע לה להמשיך לחיות את חייה לפי דרכה ואמונתה, ואני מעריך אותה על כך עד היום. הבעיה היתה שכל הסמינרים החרדיים באזור ירושלים נסגרו בפניה. בלית ברירה היא התחילה ללמוד בבית ספר מקיף דתי בירושלים".
    אלעזר: "אני זוכר שהגעתי לבית הספר התיכון. כולם שם היו חילונים, ואני עדיין הייתי עם כיפה, ציציות ובגדים של חרדים. הסתכלו עלי כמו על עוף מוזר. אמרתי להם שאני שכן, ולפי החוק הם צריכים לקבל אותי לבית הספר, וכך באמת היה.
    "לקח לי קצת זמן להסתגל, והלימודים היו לא פשוטים, למרות שבמתמטיקה ממש הלך לי טוב. לאט לאט צברתי חברים, והכל התחיל להסתדר".

    הרוזנווסרים. "כשיוצאים בשאלה, מאבדים לא רק משפחה. מאבדים עולם שלם, שהיה חלק ממך" // צילום: יהושע יוסף
    "אצלי הסיפור היה מורכב יותר", נזכר יחיאל. "בגלל שאבא כל הזמן נלחם ששאר האחים שלנו יהיו איתנו בקשר, הרווחה היתה בתמונה. יום אחד הם באו וטענו שהמצב בבית קשה, שאין מספיק אוכל, ושאני רוב הזמן לבד, וילד בן 11 לא יכול לחיות ככה.
    "הם רצו לקחת אותי למשפחת אומנה, אבל אני לא רציתי. לא הבנתי למה אני צריך ללכת למשפחה אחרת, כשכבר יש לי משפחה. נכון שהיה פחות אוכל, אבל היה לי טוב. רציתי שיעזבו אותי בשקט. אבא הביא לי כלב שמאוד אהבתי, והוא היה החבר הכי טוב שלי, ואיתו גם דיברתי על הכל.
    "אבל הם לא הסכימו לוותר ולקחו אותי למשפחת אומנה דתית, שגרה במרחק חמישה ק"מ מהבית שלנו. אחרי שבועיים ברחתי להם. רצתי את כל הדרך לאבא".
    יהודה: "הייתי תמים. לרגע לא האמנתי שיוציאו לי אותו מהבית. נכון שלא היה הרבה אוכל, ורוב הזמן עבדתי, אבל הם יכלו לפתור את הבעיה בעזרה של מטפלת ולא במשפחת אומנה.
    "בסוף הם ויתרו, אבל רק אחרי שהעבירו את יחיאל לפנימייה בכפר חב"ד, שגם ממנה הוא יצא לאחר שלושה חודשים ולא הסכים לחזור".
    יחיאל: "זאת היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. בכיתי בלי הפסקה, אבל זה גם חישל אותי וחיזק אותי".
    • • •​

    "בשנה הראשונה אחרי שעזבנו את הבית, אבא ביקש שנתקשר לאמא, כדי לדבר איתה ולשתף אותה במה שעובר עלינו", אומר יחיאל. "אבל היא לא ענתה לנו. כשראינו שהיא לא עונה, התייאשנו והפסקנו".
    יהודה: "היה חשוב לי שהילדים לא יפתחו כעס כלפי אמם. ביקשתי מהם אפילו להזמין אותה אלינו עם האחים שלהם, אבל לא היתה שום היענות מצידה. גם השיחות המעטות, שהתקיימו בהתחלה ביוזמת הילדים, התמעטו עד שהופסקו לחלוטין.
    "בתוך שנה היא כבר התחתנה שוב, והילדים אפילו לא ידעו על כך. הם שמעו על זה במקרה - חני היתה בקשר עם דודתה, והיא סיפרה לה על זה בדרך אגב".
    קשר ראשון עם האחים נוצר במאי 2011, במהלך חגיגת בר המצווה של יחיאל. בית המשפט חייב את האם לדאוג שהאחים יגיעו לטקס.
    "זה היה הרגע שבו התפרקתי בפעם הראשונה", מספר אלעזר. "צילי, רחל ויוסקה הגיעו עם הילדים הגדולים של בעלה השני של אמא. הם נראו מפוחדים.
    "כשבאתי לחבק את יוסקה, הוא הסתכל אלי במבט של אימה. זזתי אחורה ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא הבנתי איך הוא מסתכל עלי ככה. הרי אני אותו אלעזר, אותו אח ששיחק איתו, שצחק איתו ושחיבק אותו. איך ייתכן שפתאום הוא מסתכל עלי, וכל מה שהוא רואה זה מפלצת.
    "בערב הזה בכיתי את נשמתי. שנתיים של געגועים וכאב יצאו ממני, ללא שליטה".
    אחרי אותו יום הקשר נותק שוב, פרט למפגשים ספורים ולא רציפים במרכז קשר, שנכפו על האם באמצעות בית המשפט. אלעזר: "חייבו את אמא לבוא עם האחים שלנו, אבל המפגשים היו קרירים מאוד, ובפיקוח של עובדת סוציאלית, כך שלא באמת יכולנו להתנהג בטבעיות. מעבר לכך, שטיפת המוח שהאחים שלי עברו לא השאירה שום פתח להתקרבות. אחרי פחות מעשרה מפגשים, אמא הפסיקה לבוא".
    בתחילת 2012, כשרבקי ובעלה החדש עברו להתגורר בבני ברק, יהודה החליט לעבור לשם עם חני, אלעזר ויחיאל, כדי שהילדים יהיו קרובים לאמם ולאחיהם. אבל למרות הקרבה הגיאוגרפית, לא נוצר שום קשר. חני, אלעזר ויחיאל נאלצו לעבור את מרבית שנות התבגרותם ללא אמם. היא לא היתה שם כשהוציאו רישיון נהיגה, ולא כשסיימו י"ב או התגייסו לצבא.
    במארס 2012 התגייס אלעזר לצה"ל, למערך ההגנה של חיל האוויר. הוא שירת בתפקיד מיירט במערכת הוק ליירוט מטוסים. במהלך מבצע צוק איתן עבר, לבקשתו, לשרת בתל השומר, קרוב לביתו ולאחיו יחיאל, כמדריך בבקו"ם. חני התגייסה באפריל 2013 ושירתה כתצפיתנית בדרום. אמם לא ראתה אותם במדים, וגם לא היתה שם ביום השחרור שלהם. תקוותם היא שבעוד שנה, כשיגיע יום הגיוס של יחיאל, היא כן תבוא.
    • • •

    במארס 2014 נשא יהודה לאישה את איילה, הצעירה ממנו בעשרים שנה. הם הכירו שנתיים לפני כן במסיבה, והקשר הלך והתהדק. גילה הצעיר (23) נושק לגיל ילדיו הבוגרים, והדבר גרם ללא מעט חיכוכים בבית.
    "היום אנחנו מאוד מכבדים את איילה ואת הבחירה של אבא, אבל בהתחלה זה היה קשה", מספר אלעזר. "היא בת גילי, ולא יכולתי לקבל את העובדה שהיא תגיד לי מה לעשות. אבא נקרע בינינו.
    "ראינו את המצוקה שלו ושלנו, ישבנו יחד ודיברנו, והחלטנו שעדיף לכולם שאני, חני ויחיאל נשכור יחד דירה ליד הבית של אבא. הוא עזר לנו להסתדר, והצבא איפשר לי לעבוד במהלך השירות, כך שהצלחנו להסתדר".
    יחיאל: "כשאלעזר וחני היו בצבא, היו לא מעט ימים שבהם הייתי לבד, אבל כבר הייתי רגיל לזה. בסופי שבוע היינו הולכים לארוחת שישי עם אבא, מה שאנחנו עושים עד היום, ואיכשהו החיים שלנו ממשיכים".
    יחיאל עולה היום לכיתה י"ב בבית ספר דתי בבני ברק. אלעזר מנהל סניף קטן של שופרסל ברמת אביב. הוא אומר שהוא מחכה לרגע שבו יפגוש את אמו ואחיו, אבל גם מפחד ממנו.
    "אני מפחד שהם שוב יסתכלו עלי במבט מלא אימה, כמו אז בבר מצווה של יחיאל, אבל יש בי איזושהי תקווה שהם כבר יבינו שלהיות חילוני זאת לא קללה. אני חושב שאמא היתה רוצה לחדש את הקשר. בשנה האחרונה היא מתקשרת פעם בכמה שבועות, אבל השיחות שלנו מאוד שטחיות, 'מה נשמע, מה שלומך, איך בעבודה', וזהו.
    "היא אומרת שהיא רוצה להיפגש, אבל שהיא לא מוצאת את הזמן לזה. פעם היא ברחה מהבית ונפגשה איתי מתחת לבניין, פה בעיר. קבענו להיפגש ברחוב ז'בוטינסקי בפינה שקטה. היינו יחד שעה. זה היה קצת מוזר ומביך, כי לא היה לנו כל כך על מה לדבר. אמא בעיקר בכתה. פתאום הבנתי עד כמה אני והיא שונים, לא מצאנו שום דבר לדבר עליו, שיגשר על הפער שנוצר בינינו. אני מקווה שיבוא יום שנוכל לשבת כולנו יחד ולהשלים את הפערים ואת השנים החסרות".
    אלעזר: "כשיוצאים בשאלה, מאבדים לא רק משפחה. מאבדים עולם שלם, שהיה חלק ממך. אבל למדתי להסתדר בכוחות עצמי. הקשר ביני לבין חני ויחיאל הוא קשר מיוחד מאוד. עברנו כל כך הרבה יחד. לפעמים אני מרגיש שאני ויחיאל אותו בן אדם.
    "אני עם הפנים קדימה. אני רוצה מאוד להצליח, ואני מקווה שאוכל לצמצם פערים, להשלים את הבגרויות, ואולי ללמוד הנדסה. כרגע אני משקיע את כולי בעבודה, כדי להרוויח כסף ללימודים".
    אתה כועס על אמא?
    "אני אוהב אותה מאוד, אני לא כועס עליה לרגע. אני חושב שגם היא קורבן בתוך הסיפור הזה של החסידות, שאם החסידות היתה מאפשרת לה להיות בקשר איתנו, היא היתה עושה את זה בלי להסס, וכך גם האחים שלי. אבל הפחד משתק אותם. אותו פחד משתק רבים מאלה שחיים בקהילה, סגורים ומנותקים מהעולם החיצון כמו בבית כלא.
    "גם כשהם אוזרים אומץ לצאת נגד הקהילה, בסופו של דבר הם מסיימים כמו אסתי וינשטיין. הקושי שבהתמודדות לבד בעולם שבחוץ, בלי משפחה ובלי תמיכה, הוא עצום. אני מעדיף שאמא שלי תישאר בין החיים בתוך הקהילה מאשר שתצא ממנה ותתאבד, כי אין לי ספק שהיא לא תצליח להתמודד.
    "חשוב לי שהאחים שלי יבינו שיש לנו בלב רק אהבה אליהם, ושאנחנו מחכים להם בזרועות פתוחות. הם רק צריכים לבוא".
    [email protected]
    רבקי, אשתו לשעבר של יהודה, מסרה: "אני בקשר טלפוני פעמיים בשבוע עם ילדיי הגדולים. לגבי מניעת הקשר עם אחיהם הקטנים והתנהלות החסידות במהלך הפרידה ואחריה, אני מסרבת להגיב".
    מחסידות גור באשדוד לא נמסרה תגובה.
    http://www.israelhayom.co.il/article/395501

  6. #106
    TST אורח
    מכתב מרגש במיוחד מפרסמת באותו מגזין הסבתא יהודית ארנשטיין המקדשת שם שמיים ומבטיחה לבתה אסתי כי תדאג לנכדה תמי ובנה פנחס מנחם בתקווה שישובו לכור מחצבתם.

    "אסתי יקרה", היא כותבת במכתב שמתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות", "את חסרה לי כל יום, כל שעה, כל דקה. זה לא טבעי שהורים קוברים את בתם, וזה קשה. קשה מאוד. לא ידענו שכל כך סבלת, שהיה לך קשה. תמיד התקשרת להגיד לנו כמה את מאושרת וכמה טוב לך, כי כיבוד אב ואם עבורך היה מעל לכל ולא רצית לגרום לנו צער. לכן מעולם לא חשבנו לחפש את הקלפים שישאירו אותך איתנו. כשבחרת ללכת קיווינו שיבוא יום ותחזרי, התפללנו לראותך כבעבר".

    "ישבנו שבעה עכשיו, ואל הבית הגיעו מאות אנשים ונשים, באו לנחם וסיפרו סיפורי מופת. סיפורים על אישה יקרה. עם לב הזהב שלך, כל הימים נתת במסירות לאנשים אחרים. לצערי לא זכינו שתישארי לצדנו", כותבת האם. "בלכתך סערה הארץ, אנו שילמנו את המחיר הכבד ביותר והלוואי שמעתה לב אחד יבין את השני".

    האמא מוסיפה וכותבת: "אמרתי פעם שהיית יד ימינ"אני כותבת אלייך בלב שבור, לא מאמינה שאת לא נמצאת כאן איתנו. היית אישה יפה וחכמה מאוד, אשת חסד ורחמים, הקמת בית לתפארת והיית אם מסורה ומחנכת שגידלה וחינכה את בנותיה בצורה החיובית ביותר. אני מבטיחה לך שנהיה אמא ואבא לתמי שלך ונאמץ אל לבנו את בנה בדיוק כפי שביקשת, ותמיד תוסיף להיות לנו תקווה בלב, שיבוא יום שגם הם יחזרו אל דרכנו. אוהבת, אמא".נו. כל יום, כל שעה, אין שבוע שלא התקשרת ואמרת: אבא ואמא, בואו אלינו הביתה לאכול. כששמעת שמישהו מאיתנו מרגיש קצת לא טוב, תוך דקה היית אצלנו. חיפשת רק את הטוב לנו, האהבה שלך אלינו ושלנו אלייך בלתי ניתנת להסבר.

    "אני כותבת אלייך בלב שבור, לא מאמינה שאת לא נמצאת כאן איתנו. היית אישה יפה וחכמה מאוד, אשת חסד ורחמים, הקמת בית לתפארת והיית אם מסורה ומחנכת שגידלה וחינכה את בנותיה בצורה החיובית ביותר. אני מבטיחה לך שנהיה אמא ואבא לתמי שלך ונאמץ אל לבנו את בנה בדיוק כפי שביקשת, ותמיד תוסיף להיות לנו תקווה בלב, שיבוא יום שגם הם יחזרו אל דרכנו. אוהבת, אמא".

  7. #107
    פותח האשכול איש הלל אורח
    דנמה כי אותם אנשים וארגונים הפועלים לעודד את היציאה בשאלה מסרבים להשלים עם כך שלאחת מהן, אסתי וינשטיין, זה נגמר במוות ומתקשים לרדת מהבאזז התקשורתי ומהרוח הגבית כביכול שהעניק להם סיפור מותה של וינשטיין. הם עוברים מראיון טלוויזיוני אחד לכותרת שניה בעיתון במטרה להשמיץ את הציבור החרדי.

    גם תמי מונטג בתה של אסתי שהפכה יחד עימה לחילונית נראה כי הפכה לחלק מהמסע התקשורתי העוסק בהשמצת הציבור החרדי, חסידות גור ובני משפחתה.

    אחרי שנהייתה כוכבת טלוויזיה ובעוד היא מבלה עם חברותיה בלונדון צפוי להתפרסם מחר ראיון שער של תמי באחד המגזינים, שפרומו ממנו מתפרסם הבוקר (ראשון) בעיתון "ידיעות אחרונות".

    במהלך הראיון לא חוסכת מונטג, גרושה ואם לילד, ביקורת ממשפחתה החרדית ומספרת על היום בו החליטה לזנוח הכל מאחוריה ולצעוד יחד עם אמא אל העתיד הלא ידוע.

  8. #108
    חגית אורח
    אנא העתק הדבק שקיבלתי עכשיו,
    נראה להיכן זה יתפתח,

    המשטרה חושדת לפלילים במותה של אסתי ויינשטין חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה.
    עלי פי החשד ביתה תמי ובן זוגה מעורבים במותה.
    אסתי שהתחתנה עם בן זוגה לפני כחמש שנים, נפרדו והתגרשו.
    בין בן זוגה ובתה תמי נרקמה מערכת ידידות שעברה לפסים רציניים, אסתי שלא יכלה לעמוד בזה איימה בהתאבדות.
    כשראו תמי ובן זוגה שיש חשש למימוש ההתאבדות, שידלו את אסתי להכפיש וללכלך את המגזר החרדי ולאיים בהתאבדות אם לא יתנו לה לחדש קשר עם בנותיה החרדיות, במשך כמה ימים נהנתה אסתי מגלי התהילה שזכתה מהתקשורת ומתקווה לפגוש בבנותיה, כשראו תמי ובן זוגה שהדברים לא מסתדרים לשביעות רצונם, על פי החשד הסיעו את אסתי לחוף הקשתות ושם סיימו את מסכת חייה.
    בן זוגה של אסתי שמסרב לחשוף את פרצופו התראיין פעם אחת בלבד ליעל דן ושם אמר שלא הצליח למלא את סיפוקה של אסתי, על פי החשד כבר בשנות נישואו לאסתי ניהל רומן עם ביתה תמי, דבר שגמר נפשית את אסתי. העתקבק

  9. #109
    מגזין אורח
    בתה של אסתי וינשטיין: "אמא, במותך חוללת שינוי, זעקתך נשמעה"
    ניסיון ההתאבדות הראשון, המוזיקה שצרכו יחד בסתר, השידוך ה"מקולקל" וההסתה נגד אסתי כשניסתה ליצור קשר עם בנותיה החרדיות, עד שהגעגועים ריסקו את נפשה

    שרון רופא אופיר
    לעמוד של שרון
    10.07.1608:56

    תמי מונטג, בתה של אסתי וינשטיין ז"ל. ""לא חשבתי שהיא תעזוב אותי, היא ידעה שאני נשארת לבד" (צילום: יונתן בלום )
    תמי מונטג, בתה של אסתי וינשטיין ז"ל. ""לא חשבתי שהיא תעזוב אותי, היא ידעה שאני נשארת לבד" (צילום: יונתן בלום )
    דבר לא הכין את תמי מונטג לשיחת הטלפון המפתיעה שקיבלה מאמה, אסתי וינשטיין ז"ל, לפני שבע שנים. "אני בדיזנגוף סנטר בתל אביב", אמרה האם, "בואי לפגוש אותי".

    כשהגיעה תמי למקום המפגש, התקשתה לזהות את אמה. "הייתי בהלם", היא משחזרת, "אמא לבשה גופייה ומכנסיים, ואני, אישה דוסית עם פאה, יושבת מולה ושומעת ממנה שהיא חילונית".

    מאז יצאו האם והבת למסע ארוך ומפותל שהסתיים לפני שלושה שבועות בשיחת טלפון לא צפויה, בדיוק כמו שהתחיל, רק שהפעם לא הייתה זו אמה על הקו. הראל, בן הזוג של אסתי, התקשר ואמר לה: "אמא עזבה, השאירה בבית את הדברים שלה וגם מכתב".

    שישה ימים לאחר השיחה נמצאה גופתה בתוך רכב, בחוף הים באשדוד. אסתי, שמיאנה להשלים עם הניתוק מבנותיה ומ־14 נכדיה, בחרה לשים קץ לחייה לפני שלושה שבועות. "לא חשבתי שהיא תעזוב אותי, היא ידעה שאני נשארת לבד", אומרת תמי (26), בתה השלישית מבין שבע בנות, שיצאה אף היא בשאלה ונותרה בקשר הדוק עם אמה. "אני שואלת למה היא לא המשיכה להילחם, למה לא נתנה לנו לעזור לה. כואב לי עליה שהרימה ידיים, ועם זאת, כאמא אני מבינה אותה. אין כאב גדול יותר לאם מאשר לאבד את ילדיה".

    אסתי וינשטיין ז"ל. "בבקשה תתאחדו ותהיו בקשר עם תמי ובנה הנפלאים" (צילום: מתוך האלבום הפרטי)
    אסתי וינשטיין ז"ל. "בבקשה תתאחדו ותהיו בקשר עם תמי ובנה הנפלאים"(צילום: מתוך האלבום הפרטי)


    המכתב האחרון

    משפחה אהובה שלי, לאחרונה הבנתי שאני חולה ותלותית.

    זה כמו שהייתי נפגעת בתאונת דרכים והופכת לנכה בכל גופי, הרי ברור שהייתם מבינים אותי אם לא הייתי רוצה לחיות, זה ב־ד־י־ו־ק מה שאני מרגישה עכשיו. חולה בכל הגוף, תלותית בקשר שלי איתכם, מנסה להרגיע את עצמי לשווא בכדורים ולא מוצאת מרגוע לנפשי.

    לא רוצה להמשיך ולהיות מעמסה עליכם, משפוחה שלי, יקרים שלי, אתם הכי נפלאים ומושלמים בעולם!! לא רוצה שתצטרכו בכל בוקר, צהריים וערב לדאוג לשלומי, לברר אם אני בסדר ולהיות מוטרדים מכל פעם שאני לא עונה או לא נשמעת במיטבי...

    לצערי, כתיבת הספר החזירה אותי חזק מאוד אל העבר, והפצעים הכואבים החלו לשתות דם שהפך למוגלה והתפשט לכל הגוף באופן שלא מאפשר לי להבריא ולאסוף כוחות לבנות שוב מחדש חיים חדשים לאחר שלאחרונה שוב הבנתי לעומק כמה הכעס של הילדים עדיין גדול ורב וכמה רחוק הסיכוי שיסכימו לדבר איתי אי פעם...

    אני מבקשת מאבא ואמא אישית סליחה על כל עוגמת הנפש הרבה שגרמתי להם ומתחננת לפניהם בקשה אחרונה — שיקרבו את תמי ואת בנה ויעשו הכל כדי שיקבלו אותם במשפחה.

    רוצה שתמסרו לשלמה שיבין שבמשפט שלמה אני נהגתי כמו אמא אמיתית!! הוא גזר את הילדים שלו ל־2 ואני שלחתי אותם שלמים אליו!

    אני לא כועסת על שתי הבנות אבל מאוכזבת מאוד, על שלא האמינו לבקשותיי החוזרות ונשנות לשמוע אותי ושלא השכילו להבין שלא ייתכן שעזבתי את כל מה שהיה לי בגלל סיבות שוליות. הן היו צריכות לקום ולעמוד על רגליים אחוריות ולדרוש לדעת את כל האמת על מה שקרה, וברור לי שאם הייתי זוכה מהן להכרה ולהבנה לא הייתי מגיעה לרגע הזה.

    האחרות היו קטנות מדי כדי להבין. מבקשת מכן בנותיי הקטנות סליחה ומחילה על הצער שגרמתי לכן, באמת שהתכוונתי להעביר אתכן בשלמות למקום שהאמנתי שיהיה לכן בו הכי טוב. מאחלת לכן שיהיה לכן טוב, ואיפה שלא טוב לכן — אל תישארו!

    וכולם, כולם!! בבקשה תתאחדו ותהיו בקשר עם תמי ובנה הנפלאים

    לא מאמינה במושג “קדושת החיים” ולדעתי ההחלטה של כל אדם היא אינדיבידואלית ומי שלא טוב לו בעולם צריך לכבד את הרצון שלו לוותר על השהייה הארוכה וחסרת המשמעות כאן. לכבד את האחר, גם בהחלטותיו, גם אם הן לא נוחות לסביבה.

    אל תשקיעו הרבה בטקס, משהו צנוע, עם המון פרחים כמו שאני אוהבת ואולי שיר מרגש, שקשה לי כרגע להחליט מה הוא יהיה אבל אני סומכת עליכם.

    ותדעו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי וגם אם תגידו שאני אנוכית, מקבלת באהבה את חוסר ההבנה שלכם מהעייפות שלי.

    לאמא האהובה שלי, שהיו לי איתך שנים קשות, כמו שבטח תקראי בספר.. אבל בשנים האחרונות הוכחת את עצמך, במיוחד כשהייתי בדרום אמריקה, גרמת לי להרגיש שאת שמחה שטוב לי! אני אוהבת אותך מאוד.

    חנוך וישראל אהוביי — ישראל, אני מעריכה אותך מאוד כבן אדם וכפסיכולוג, וחנוך, היית שם בשבילי ותמיד ידעתי שאני יכולה לפנות אליך בכל מצב. בהצלחה בביזנס החדש!

    תעשו הכל!! שאנשים ישמעו על הספר ויקראו אותו! הספר טוב, וחשוב שיקראו אותו כמה שיותר דוסים.

    נשיקות חמות לבן של תמי, הילד הכי מקסים בעולם! מאחלת לו רק טוב ואושר כל הימים! תביאו לו את המחשב הזה, מתנה ממני.

    תמוש אהובתי הנפלאה, היית האור בחיי בכל השנים האלה, את מאירה מבחוץ ומבפנים, אמיצה, חכמה, רגישה והכי חשוב חזקה מספיק כדי להתגבר על הקושי הזמני שתחווי בתקופה הקרובה!

    נשיקות. חיבוקים. אהבה לכולכם.

    להלוויה של וינשטיין, בת 50 במותה, הגיעו המונים שכלל לא הכירו אותה, והביאו עמם פרח כפי שביקשה בצוואתה. "אל תשקיעו הרבה בטקס", כתבה במכתב שהשאירה, "משהו צנוע, עם המון פרחים כמו שאני אוהבת ואולי שיר מרגש. תדעו שמה שבחרתי זה הכי טוב בשבילי, וגם אם תגידו שאני אנוכית, מקבלת באהבה את חוסר ההבנה שלכם מהעייפות שלי".

    ההלוויה שהחלה בטקס חילוני והסתיימה בטקס דתי (צילום: טל שחר)
    ההלוויה שהחלה בטקס חילוני והסתיימה בטקס דתי(צילום: טל שחר)

    הלווייתה, שהחלה בטקס חילוני והסתיימה בטקס דתי, כינסה חילונים לצד אנשי חסידות גור, שני העולמות שאסתי ניסתה לגשר ביניהם בחייה, ללא הצלחה. מתוך השבר הגדול שבו היא נמצאת כיום מבקשת תמי לשפוך אור על סיפור חייהן, בתקווה לקרב בין שני הצדדים. "אמא, אני יודעת כמה רצית שהעולם ישמע וידע על הכאב והצער של היוצאים בשאלה", פונה תמי אל אמה, "הזעקה שלך נשמעה בכל הארץ ואני רוצה שתדעי שכבר הצלחת להשפיע על אנשים. פנו אליי כמה יוצאים בשאלה שבשבוע האחרון המשפחה שלהם יצרה איתם קשר בזכותך. במותך חוללת שינוי גדול הרבה יותר ממה שאי־פעם דמיינת. עצוב לי שהייתי צריכה לשלם את המחיר ולאבד אותך".

    אסתי לבית אירנשטיין נולדה לאחת המשפחות המיוחסות של חסידות גור. בת ליהודית ולמנחם, ראש המקהלה והמלחין של חסידות גור, ובעל חנות כלי כסף בשכונת גאולה בירושלים. כילדה גרה בבני ברק, הבת הצעירה מבין חמש בנות. אחריה נולדו עוד שני אחים. תמי מספרת שאמה נהגה לתאר את ילדותה כקשה. "היא הייתה ילדה שעשתה מה שציפו ממנה, בחורה טובה מבית טוב. היא שנאה את המראה שלה, היו לה נמשים והיא לא הפנימה שהיא יפה".

    אסתי סיימה את הסמינר לבנות וכשהגיעה לגיל המתאים נמצא לה שידוך. "סבא שלי היה נעלב אם היה מקבל הצעה לשידוך עבור הבנות שלו ממשפחה לא מספיק מיוחסת. אמא התחתנה עם אבא שלי, חסיד אדוק ששומר על כל התקנות. סבא וסבתא הכירו את המשפחה שלו, וכשאמא שאלה איך הוא נראה אמרו לה שהוא נראה נחמד. בחסידות גור, אגב, מתחתנים רק בתוך החסידות וכולם יודעים הכל על כולם".

    במה אבא עסק?
    "הוא היה תלמיד ישיבה, אחרי החתונה הפך לסופר סת"ם ואחר כך עבד כרבי בחדר ולימד ילדים. בשנים הראשונות אמא ואבא גרו באשדוד, יש בעיר קהילה גדולה של חסידות גור, וכשאני הייתי בגן חובה סבא הציע לאבא לבוא לנהל את חנות הדגים הידועה שלו בירושלים. עברנו לירושלים ואבא נכנס לעסק. כסף מעולם לא חסר לנו".

    כמה זמן אחרי החתונה של הורייך נולדה אחותך הבכורה?
    "שנה אחרי, כשאמא הייתה בת 19. בגיל 34 היא כבר הייתה אמא לשבע בנות. היא הייתה אומרת שזה בפני עצמו לא הגיוני, שאף אחד לא אמור לגדל כל כך הרבה ילדים. לא פעם היא הייתה יוצאת מדעתה. תחשבי, לארגן שבע בנות בבוקר לבית ספר זה בטח לא דבר שאמא אחת מסוגלת לעשות. אני זוכרת אותה פשוט נשברת, היה לה קשה, ועדיין היא הייתה אמא מדהימה: חזקה, מכילה, מחבקת, אוהבת, מחמיאה בטירוף. היא חינכה את כולנו בצורה מופתית".

    ואבא?
    "הוא תמיד הצטייר בעיניי כאדם קר ונוקשה, מעולם לא הרגשתי שאני מקבלת ממנו אהבה וחיבוקים, הוא היה הדמות המחנכת והכועסת. הוא לא היה מכה אותנו, אבל פחדתי ממנו. בכלל, היה לי חשוב לרצות את שניהם, להביא ציונים טובים ושהמורה לא תגיד עליי משהו רע, ולכן תמיד חששתי מההורים.

    "בגיל 12 בערך התחלתי להתמרד. בגלל שהייתי בבית ספר חסידי כללי, התחלתי להתחבר עם הבנות שהכי רחוקות מגור. היו לי חברות ספרדיות, ובגור החסידות גזענית מאוד, אז ניסו להפריד אותי מהן".

    ואילו יחסים היו בין ההורים שלך?
    "הם שיחקו אותה הזוג הכי אוהב, כולם היו בטוחים שהם מאושרים. הם היו נוסעים המון לחו"ל, טיילו כמעט בכל מקום בעולם ואבא תמיד שיפץ את הבית; קנינו בקניון מה שרצינו. לכאורה שלמות.

    "כשהייתי דוסית לא ידעתי מה באמת קורה ביניהם. בגור לא שואלים שאלות, בוודאי שהורים לא משתפים ילדים, וצריך להכיר את התקנות הקיצוניות של החסידות כדי להבין איך מתנהלת זוגיות. בן הזוג אינו קורא לך בשם הפרטי, לא מסתכל על הגוף שלך, אין יחסי קרבה או אהבה. אלו גם היחסים שהיו לי ולבעלי".

    ולימים אמא שיתפה אותך?
    "כשיצאנו בשאלה היא שיתפה אותי ממש בקטנה. לא חלמתי שזה בכאלו רמות, כמו שהיא מתארת בספר".

    אסתי לפני היציאה בשאלה (צילום: מתוך האלבום הפרטי)
    אסתי לפני היציאה בשאלה(צילום: מתוך האלבום הפרטי)

    הספר שעליו היא מדברת הוא "עושה כרצונו", שאותו הקדישה אסתי באהבה לתמי, ובו סיפרה את סיפור חייה, תוך שינוי שמות הנפשות הפועלות. לפני מותה שלחה אותו במייל לעשרות מכרים שלה, ובמכתב שהותירה ביקשה שיגיע לכמה שיותר "דוסים", כלשונה. בספרה מתארת אסתי את החיים שעזבה וחושפת את הסודות האפלים שהובילו אותה לנטוש את החסידות ולהותיר את בנותיה מאחור. היא כותבת על הסקרנות להכיר את העולם, על הרצון להגיע לאינטימיות עם בעלה, על המסאז'ים הזוגיים שלהם ועל הניתוח להגדלת חזה שעשתה.

    רק כשקראה את הספר הבינה תמי מה עבר באמת על אמה. "ידעתי על עניין המסאז'ים, שהם חיו חיים כפולים, אבל הבנתי מתוך זה אולי חמישה אחוזים. עכשיו כשאני קוראת אני מזועזעת, כואב לי שזה מה שהיא עברה".

    כך כתבה אסתי בספרה:

    "יעקב ואני הורים לילדים מקסימים... מחונכים לתפארה! כבר מזמן שכחנו מהתאקונעס (תקנות), ופרצנו את כל הגדרות המותרות והלא מותרות שבהלכה ואף את אלו שאסורות בתורה! אמנם בתחילת התהליך הייתי אני היוזמת והמובילה, מזהה את הסדקים בגולם ומוצאת דרכים כדי להפוך את הגולם לפרפר, אך במשך השנים קם הגולם על יוצרו!".

    אסתי מתארת כיצד נהגו היא ובעלה לשעבר (המכונה בספר יעקב) ללכת לעיסויים במלונות ספא, עד שבאחד הימים הוא הציע שילכו יחד למסאז' זוגי. "כאן מתחיל סיפורנו לקבל תפנית, שתחילתה נעימה יותר והמשכה מר", כתבה בספר.


    'תראו!' קרא לעבר זוג המעסים, 'הייתם מאמינים?! שמונה ילדים יצאו מהחתיכה הזאת!'... ניסיתי להסתיר את שדיי... אוחזת עדיין בקצהו של הווילון... ידי השנייה כלואה בידו האיתנה. 'הוא השתגע! איך הוא מעז?' נטרפתי... עמוק עמוק פנימה בלב חדרה לתוכי ההכרה: 'הוא השתמש בכוח!! בגוף שלי!'".

    בהמשך היא מתארת כיצד הזמין לה מסאז' מגבר זר וצפה בה מהצד.

    במבט לאחור, מה את מבינה שקרה שם לאמא?
    "זה הכניס אותה לבלבול עצום, אישה שכל חייה חיה בחסידות גור האדוקה חווה מסאז' מגבר זר ואז שומעת מבעלה שהיא אסורה עליו, ומצד שני הוא מבקש ממנה להתנהל כאילו הכל כרגיל. היא נכנסה למלכוד נוראי חסר מוצא, הרגישה שהיא עושה עבירות - הרי שנים חינכו אותה שזה אסור, והיה בה ויכוח פנימי בין החינוך שקיבלה לבין מה שבער בה מבפנים ונעשה בסתר. זה הגיע למצב שאמא ממש סלדה מאבא שלי, היא מתארת בספר תיאורים חשופים לחלוטין שלא אחזור עליהם".

    אז מה היא עשתה?
    "אמא לא יכלה לשאת יותר את העבירות שהיא ואבא עשו יחד בסתר, והרגישה שאם היא חטאה אין לה מקום בעולם הזה. לפני כשמונה שנים היא החליטה לקחת עשרות כדורים, בלעה אותם והלכה לישון, וקיוותה שכשימצאו אותה בבוקר, יחשבו שמתה מוות טבעי, כדי שלא ידברו בחסידות וזה לא יפגע בנו, הבנות. אבא שלי מצא אותה, הזעיק אמבולנס והציל אותה. שתביני שאף אחד לא גילה לנו איפה היא, אמרו שהיא עוברת טיפול, שיש לה משהו בבטן, וזה מאוד נורמלי בחברה החרדית. לא שואלים שאלות, אומרים שאמא עוברת טיפול, אז אף אחד לא מעז לשאול. כשאמא התעוררה היא רצתה לעזוב הכל, הרגישה שהיא חיה בשקר, התייסרה שהיא מחנכת אותנו בדרך שפגעה גם בה".

    מה השפיע עליה לחזור?
    "רב שאמר לה שאם לא תהיה חסידת גור ותעזוב את אבא שלי, הם ידאגו שלעולם לא תראה את הילדות ואת האחים והאחיות שלה. בשלב הזה אמא נשברה וחזרה הביתה. היא לא יכלה להתמודד עם זה, היא סיפרה לי את זה מאוחר יותר. היא הייתה בבית תשעה חודשים, שבהם ישנה עם אבא בחדר השינה וסבלה, סתמה את האף, את הפה ואת האוזניים. בגור כבר רצו עליה שמועות, שהגיעו גם אליי, שהיא רוצה להיות חילונית, לעזוב את אבא שלי".

    תמי מונטג. "פתאום הבנתי יותר ויותר כמה היא מדהימה, פתוחה ומקסימה" (צילום: יונתן בלום )
    תמי מונטג. "פתאום הבנתי יותר ויותר כמה היא מדהימה, פתוחה ומקסימה"(צילום: יונתן בלום )


    איפה האחיות שלך היו בכל הסיפור?
    "בתקופה שהיא הייתה מחוץ לבית כבר המרידו אותן נגדה. אמא הרגישה שבחודשים האלה היא איבדה אותן. היא הייתה בודדה ואומללה, ואז התבשל אצלה הרעיון שהיא לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה. אני בחודשים האלה הפכתי להיות החברה הכי טובה שלה, הבנתי שאמא כבר לא חסידת גור ודוסית כמו שהייתה. פתאום הבנתי יותר ויותר כמה היא מדהימה, פתוחה ומקסימה, דברים שתמיד ידעתי הלכו והתחזקו. גם אני כנערה מרדתי במוסכמות, ועצם זה שאמא הייתה פחות דוסית חיבר אותי אליה. אם שנה קודם הייתי מתה מפחד שתראה אותי בחצאית ג'ינס ועגילים ארוכים, פתאום היא אמרה לי: 'וואו, איזו חצאית יפה ועגילים יפים'. התחילו להיות בינינו שיחות, ישבנו המון בבתי קפה, התחלנו להחליף בינינו מוזיקה חילונית וסרטים חילוניים".

    אז את פתחת אותה לעולם?
    "במידה מסוימת כן. אני בחודשיים האלה ילדתי, ואמא הייתה צמודה אליי, אני זוכרת שכשהייתה בבית החולים התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'אני הולכת ללדת ואני רוצה אותך איתי. אמא הבטיחה שלא תעזוב אותי ותהיה איתי בכל מקום. היא רצתה תמיד להיות איתנו, הילדות, אבל סיפרו לנו כל הזמן שהיא רוצה לנטוש אותנו, שהיא לא רוצה אותנו".


    קטעים מתוך "עושה כרצונו", הספר שאסתי וינשטיין כתבה וביקשה להפיץ:

    על הילדות הקשה:
    "אמא שלי מתייחסת לנמשים כמו אל מכה שלא כתובה בתורה... 'מה לעשות?! לא הכול בוחרים!' שמעתי את אמא אומרת בטלפון... 'הנמשים שלי', נחמץ לבי, תפסתי את לחיי וניסיתי לתלוש אותם מפניי, 'כמה שאני מכוערת!'"

    על השידוך:
    "אני אסכים לשידוך כמובן, ידעתי באותו רגע באופן סופי. 'אני מקווה שאת מודעת לכל הקשיים שיש בקיום כל החומרות של חסידות גור', אמר. ניצלתי את הזמן ושקעתי בחלומות. אני הולכת להיות כלה! הוא הולך להיות בעלי!!... 'מבחינתי אפשר לשתות לחיים', אמרתי לאבא ואמא במטבח“

    על המסאז'ים:
    אסתי כותבת על מאבקה הפנימי במשיכה שלה למעסה ועל הגילוי שכבר נקבע לה עיסוי אצלו.

    "אני אומר לך", המשיך יעקב בקול משכנע, אפילו מצווה: "תנסי פעם אחת. זה עניין של בריאות, אני בטוח שזה מותר לפי ההלכה! ... קבעתי עם אבי טיפול מפנק בשבילך ביום רביעי!"... "באמת?!" אמרתי בהתלהבות... "אויימר ועויישה!!" (אומר ועושה) "וואו, אני ממש מתרגשת!" הוספתי, לא מנבאה אף לרגע את האסון הנורא שעתיד הרגע הזה לחולל לביתנו..."


    חודש לפני שעזבה אסתי את החסידות היא שוחחה על כך עם תמי בבדיחות הדעת. "דיברנו על זה בצחוק, מה יקרה אם יום אחד נעזוב שתינו את החסידות? שני אחים של אמא שלי עזבו את החסידות וכבר 20 שנה שהם לא מקיימים אורח חיים חרדי. אמרתי אז לאמא: 'אם יום אחד את באמת עושה את זה, את מודיעה לי'. וכך היה. שבועיים לאחר שעזבה, גם אני קמתי והלכתי. את האומץ לעשות את הצעד הזה קיבלתי בזכותה, וכשאני קוראת את הספר שלה אני מבינה שלמעשה אמא הצילה אותי".

    אמרת קודם שכבר בגיל 12 התחלת למרוד במוסכמות החברה שבה חיית. במה זה התבטא, למשל?
    "העיפו אותי מהסמינר ארבע או חמש פעמים, ואמא הייתה מתחננת שיחזירו אותי. פעם אני וחברות לקחנו חמצן לשיער ועשינו גוונים. למחרת התקשרו ואמרו שאני לא חוזרת עד שהשיער לא חוזר לצבע שלו, ואמא לקחה אותי למספרה חילונית וצבעו לי את השיער לחום. הרשו לי לשמוע רק מוזיקה חרדית, ויש זמר בשם חיים ישראל ששר מוזיקה חרדית־מזרחית ונורא רציתי לשמוע אותו. ההורים לא הסכימו, אבל בגלל שרצו לבוא קצת לקראתי הסכימו שאשמע ב־mp3. הם לא ידעו שיש שם גם רדיו, והתמכרתי לתוכנית של דידי הררי. הוחלט שבגיל 17 יארסו אותי, חשבו שאם אתחתן, אירגע".

    עם מי התארסת?
    "לא יכלו לארס אותי לבחור ממש חסיד, אז חיפשו בחור שגם נקרא 'מקולקל'".

    איך זה עובד?
    "אמרו שיש הצעה לשידוך והראו לי תמונה שלו. אמא ידעה שאם תביא לי בחור מכוער ושמן לא אשרוד. נפגשנו אצל סבא וסבתא מצד אמא, השתדלתי לבוא צנועה במונחים שלהם – חולצה בפנים ולא בחוץ. התרגשתי ברמות שרעדתי בכל הגוף, זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם גבר. עד לאותו הרגע דיברתי רק עם אבא וסבא, היו לי כבר שני גיסים והם לא שוחחו איתי מעולם כי אסור. בחסידות גור יש שישה קרובים שמותר לדבר איתם: אבא, סבא, אח, בעל, בן ונכד, ופתאום - לדבר עם גבר זר שגדול ממני בשנתיים. גם הוא התרגש כי מעולם לא היה לבד בחדר עם אישה".

    עשרה חודשים לאחר מכן התחתנו, ושמונה חודשים לאחר החתונה נכנסה להיריון. "היינו נשואים שנתיים שבהן הלכתי ונעשיתי פחות ופחות דוסית. זה התבטא בעיקר בלבוש, הכנסתי הביתה מחשב, התחלתי לראות סדרות חילוניות, נפתחתי לעולם. אבא אמר לי: 'תעשי בבית שלך מה שאת רוצה, אבל בבקשה אל תעשי לנו בושות. כלפי חוץ תשתדלי להיראות צנועה'. לכן הוא לא הרשה לי למרוח לק או לחבוש פאה ארוכה יותר מאורך הכתף. ניסיתי לדרדר גם את בעלי, הוא היה שמרן יותר ממני".

    ואז פגשת את אמא שלך בתל אביב בגופייה. איך הגבת?
    "הייתי בשוק ואמרתי: גם אני רוצה. קינאתי בה. זה הרי היה החלום שלי. ומרגע שאמא עשתה את זה, ידעתי שגם אני יכולה. כבר לא היה שום דבר שמחזיק אותי בחסידות. האחיות שלי לא היו איתי בקשר כבר אז, כי הייתי מודרנית מדי עבורן, דודות שלי לא הרשו לבנות שלהן להיות איתי בקשר, בדיוק מאותה הסיבה, למעשה הייתי די בודדה. בשבת שלאחר מכן, בשעה שבעלי לשעבר היה בבית הכנסת, עברתי את העבירה הראשונה שלי: התקשרתי לאמא והודעתי לה שאני מצטרפת אליה. שבועיים לאחר מכן כבר הייתי גרושה. המזל הוא שבמקרה שלי הבן שלי הלך איתי כי עוד לא מלאה לו שנה".

    מה עשית? לאן הלכת?
    "אמא גרה אז אצל חברה ברמת גן, וכשאני עזבתי הגעתי אליהן וישנתי יחד עם הבן שלי על מזרן בסלון. שבועיים לאחר מכן שכרתי דירה ברמת גן, שם אני גרה עד היום. מצאתי עבודה, מצאתי בן זוג וסידרתי לבן שלי מעון. מהר מאוד התחלתי חיים חדשים".

    תמי מספרת שלאורך כל השנים נאבקה אסתי על הקשר עם אחיותיה, הגיעה אליהן הביתה, הציעה שייפגשו אצל הוריה והבטיחה להסביר להן מה קרה, כשיגדלו, אבל הבנות סירבו לקיים איתה כל קשר. "אמא ידעה שברגע שהיא עוזבת את הבית תשלם מחיר כבד, היא בחרה לאפשר לבנות שלה להמשיך בדרכן מבלי לטלטל את עולמן וחשבה שיאפשרו לה לראות אותן. היא התכוונה להיות איתן שבתות שלמות בבית של סבא וסבתא, ולהתנהל שם כחרדית גמורה".

    את מבינה שזה לא פשוט גם עבורן?
    "ברור, כל צעד שאמא בחרה לעשות הוא לא פשוט, גם כשניסתה להתאבד היא ידעה שתשאיר אותנו לבד, ועשתה את זה, וגם עכשיו כשהתאבדה, היא השאירה אותי לבד. אני יכולה נורא לכעוס עליה, אבל אני מבינה את הכאב. אני מבינה שהיא לא הייתה מסוגלת לחיות יותר בשקר ובסבל, רק מי שעובר את זה מסוגל להבין. כל השנים אמא הייתה בטוחה שהן יקבלו אותה, המשיכה לרצות את הקשר איתן ולהתגעגע אליהן. כשהבינה שאין סיכוי, בחרה לסיים את החיים".

    מה היא שמעה מהן?
    "אמא סיפרה שהן עברו שטיפת מוח. בתחושתה, הכניסו בתוכן כעס, שנאה ואיומים והן לא היו מוכנות לשמוע מה יש לה להגיד. כשאמא ניסתה לבוא, לדבר ולראות איך אפשר לנהל את הקשר למרות שהיא לא חסידת גור, היא נתקלה בטריקת דלתות וצרחות 'את לא אמא שלנו יותר'. הן קראו לה 'רוח רפאים', ובכל פעם מחדש אמא הייתה מתרסקת בבכי, לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה שהן לא מוכנות לשמוע אותה.
    "במשך שנים ניסתה ליצור איתן קשר בכל דרך. בשנים הראשונות הייתה מגיעה הביתה, דפקה בדלת, צלצלה, התחננה, אבל לא רצו לשמוע אותה. היא שלחה מכתבים, כתבה שיש לה מה להסביר ושהיא רוצה להיות בקשר, ושהיא אוהבת מתגעגעת. השאירה מספר טלפון שייצרו איתה קשר, ומעולם לא נענתה. כל יום הולדת במשך כמה שנים היא הייתה משאירה מתנות ליד הדלת. שלחה צ'קים שלא נפדו מעולם. כשהיה לאחותי הקטנה יום הולדת, היא תלתה שלט על תחנת האוטובוס ליד הבית וכינתה אותה בשם החיבה שלה, כדי לא לבייש אותה בפני הקהילה, שלא יבינו שהשלט מופנה אליה, אבל שהיא תדע שאמא הייתה פה והיא מתגעגעת.

    "אחרי כמה שנים שלא נענתה בשום דרך והתמוטטה מזה, היא פנתה לפסיכולוגים וליועצים שאמרו לה, תנסי כמה שנים לתת להן ספייס. אולי יירגעו, יגדלו ואז תוכלי להסביר להן. עברו שנתיים ואמא התגעגעה בטירוף. היא לא יכלה לחיות ככה. כשהתחילה לכתוב את הספר, ככל שכתבה נשברה יותר ויותר. בן הזוג של אמא, שהיה איתה ארבע שנים וחצי, נסע אליהן, דפק בדלת ורצה להסביר. הן טרקו לו את הדלת בפרצוף ואמרו: 'היא לא אמא שלנו ואנחנו לא מעוניינות לשמוע עליה'".

    עד כמה סבא וסבתא היו מעורבים?
    "בשנים הראשונות, עד ששמעו את הצד של אמא, הם כעסו מאוד ולא הסכימו להיות איתה בקשר. ואז אמא הצליחה לפגוש אותם ולספר את כל מה שעברה, ומאותו רגעו קיבלו אותה אל חיקם. תמכו בה וקיוו בכל לבם שתחזור בתשובה. כשהאחיות שלי שמעו שסבא וסבתא בקשר עם אמא, הן כעסו מאוד".

    בחודשים האחרונים ניסתה תמי לחדש את הקשר עם אחיותיה. "התקשרתי, ניסיתי לדבר על לבן שיקשיבו לאמא. אחת מהן אמרה שאין סיכוי שהן אי פעם ירצו לשמוע אותה, ושאם המשפחה תדע שהיא בקשר איתי, ינתקו קשר גם איתה. לחילוני זה אולי נשמע הזוי, אבל בחסידות גור מי שחורג מהכללים ומעז לעשות משהו בניגוד לחוקי הקהילה ולהוראות הרבנים, ישלם מחיר. אמא שמעה את זה והתרסקה לחתיכות".

    חשבת שהיא תשים קץ לחייה?
    "דאגתי לה, אבל לא חשבתי שהיא תעזוב אותי. תמיד יהיו לי נקיפות מצפון שאולי היינו יכולים לעשות יותר. אבל ברגע שהיא החליטה שהיא עושה את זה, לא משנה מה היינו עושים, זה לא היה עוזר. היה רגע בהלוויה שהתקשיתי להחזיק את עצמי. כל החסידות עמדו מעל הקבר ובכו ובא לי להגיד: 'מה זו הצביעות הזו? איפה הייתם? עכשיו כואב לכם עליה?' כעסתי, אבל החזקתי את עצמי ואמרתי: היום אני חושבת רק על אמא.

    "בספטמבר אמא שלי הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 50. תכננו לה שתי הפתעות: לנסוע לאחיה ישראל שגר בארצות הברית, ולעשות קעקוע שבו כתוב באנגלית 'כל מה שאני זה בזכותך'. All that I am I owe to you. נסיעה לארצות הברית כבר לא תהיה, אבל את הקעקוע עוד אעשה, אני מבטיחה לך, אמא".

    יהודית אירנשטיין בהלווית בתה אסתי (צילום: טל שחר)
    יהודית אירנשטיין בהלווית בתה אסתי(צילום: טל שחר)

    "לא ידענו שכל כך סבלת"

    יהודית אירנשטיין נפרדת מבתה אסתי ומבטיחה: "נהיה אמא ואבא לתמי שלך ונאמץ אל לבנו את בנה בדיוק כפי שביקשת"

    אסתי יקרה שלנו,
    את חסרה לי כל יום, כל שעה, כל דקה. זה לא טבעי שהורים קוברים את בתם, וזה קשה. קשה מאוד. לא ידענו שכל כך סבלת, שהיה לך קשה. תמיד התקשרת להגיד לנו כמה את מאושרת וכמה טוב לך, כי כיבוד אב ואם עבורך היה מעל לכל ולא רצית לגרום לנו צער. לכן מעולם לא חשבנו לחפש את הקלפים שישאירו אותך איתנו. כשבחרת ללכת קיווינו שיבוא יום ותחזרי, התפללנו לראותך כבעבר.

    ישבנו שבעה עכשיו, ואל הבית הגיעו מאות אנשים ונשים, באו לנחם וסיפרו סיפורי מופת. סיפורים על אישה יקרה. עם לב הזהב שלך, כל הימים נתת במסירות לאנשים אחרים. לצערי לא זכינו שתישארי לצדנו.
    בלכתך סערה הארץ, אנו שילמנו את המחיר הכבד ביותר והלוואי שמעתה לב אחד יבין את השני.

    אמרתי פעם שהיית יד ימיננו. כל יום, כל שעה, אין שבוע שלא התקשרת ואמרת: אבא ואמא, בואו אלינו הביתה לאכול. כששמעת שמישהו מאיתנו מרגיש קצת לא טוב, תוך דקה היית אצלנו. חיפשת רק את הטוב לנו, האהבה שלך אלינו ושלנו אלייך בלתי ניתנת להסבר.

    אני כותבת אלייך בלב שבור, לא מאמינה שאת לא נמצאת כאן איתנו. היית אישה יפה וחכמה מאוד, אשת חסד ורחמים, הקמת בית לתפארת והיית אם מסורה ומחנכת שגידלה וחינכה את בנותיה בצורה החיובית ביותר. אני מבטיחה לך שנהיה אמא ואבא לתמי שלך ונאמץ אל לבנו את בנה בדיוק כפי שביקשת, ותמיד תוסיף להיות לנו תקווה בלב, שיבוא יום שגם הם יחזרו אל דרכנו.

  10. #110
    הלב נקרע אורח
    אסתי היקרה! קראתי את מכתבך המרגש וגם את ספרך, וכמו שאת בחרת לכתוב ולא לשתוק הרשי לי גם לשאול כמה שאלות ותובנות,

    1. כתבת במכתבך שאת ניצחת במשפט שלמה, והקרבת הכל למען הילדים, אז זהו שלא, את השארת להם צלקת לכל החיים, ביישת אותם והרסת להם את החיים, פשוט כמו האמא שבקשה לשחוט את הילד העיקר שלשני לא יהיה, זה דבר שאמא נורמלית לא עושה אפילו לילדים שפגעו בה ולא רצו להיפגש איתה.
    2. כתבת לילדים שאת מתאבדת בגללם, הרי זה לא ניסיון ראשון שלך להתאבד, זה כבר השני, הראשון היה כשהיית בבית אז אולי זה לא ממש בגללם
    3. מילא אם היית כותבת ביקורת רק על בעלך, ניחא, אבל כתבת נגד מורותיך ואחות ך ואף יחסת פרק שלם נגד הורייך שעשו הפליות בגידול הילדים וכו' , אף שאנו ראינו בהלוויה ובכל השנים האחרונות כפי שאת כותבת שנהגו בך בכפפות של משי, והחזירו לך טובה תחת רעה , אז מאיפה יש לך כ"כ הרבה רוע, להתאבד ולכתוב על הורייך שלא התנהגו איתך כהוגן, מה את רוצה מהם? הורים מבוגרים שכ"כ סובלים מכל הסיפור הזה ואני מעריך שגם לא כ"כ בריאים בגיל זה, ואת מאשימה אותם או שנותנת להם להרגיש רע עם עצמם, האם בן אדם נורמלי היה עושה זאת להוריו? במקום לכתוב להם תודה על חינוך נפלא , ועל אהבה ללא גבולות
    4. האם חשבת שאם לך מותר למתוח ביקורת על הורייך לאחר 40 שנה, ולשאיר להם כזו צלקת, אולי לילדייך גם יש טענות דומות או חמורות מכך כלפייך?, האם רק לך מותר שיהיו טענות ולבזות את הורייך ברבים? לילדייך אסור? אולי גם להם נשאר טעם רע מהתנהגותך, ואת פגעת בורייך לדעתי יותר מאשר ילדייך פגעו בך
    5. את כועסת על ילדייך שבשם הדת פגעו בך, מי שחינך את הילדים האלו זו את! כל החיים חינכת אותם למשמעת לרבנים ולמען התורה, אז מה תרצי מהם שביום אחד ישנו את כל מה שהם גדלו עליו? היית צריכה לשבת איתם ולהסביר להם, שבחרת בדרך אחרת, ואם את תאמרי שהכעס שלך זה על השיטה ולא עליהם, אז למה פגעת בהם יותר מכל אחד אחר, השיטה תישאר וזה לא יעזר לך, מי שיסבול זה בנותייך!
    6. אני משוכנע שידעת היטב. שמהרגע שאת עזבת את הבית ויצאת בשאלה. החיים של ילדייך נעשו מורכבים ומסובכים לאין ערוך. ולא בטוח שהן ידעו איך להתמודד עם כל הקשיים. עצם הניתוק זה מבחינתם האפשרות היחידה להמשיך את החיים בקהילה בצורה סבירה מאחר והיו חושדים שהן גם לא מספיק חזקות בדת ועלולות להתקלקל כמו תמי. אולי הן הבינו מעזיבתך. שעדיף לך חיי הוללות מהקשר עמם. ואולי הן פחדו שתסיטי אותם נגד הדת כמו שעשית לתמי
    7. מקריאה מעמיקה של ספרך , אני מאמין שאת אשה אינטלגנטית אבל עם המון אגוצנטריות ץ ושחושבת רק על עצמה, יש הרבה אמהות שדואגות לילדיהם אבל בעיקר בשביל שיאמרו עליהם שהם אמהות טובות, ושכולם יסתכלו עליהם ויקנאו בהם, ולא חושבות באמת על טובת הילדים, גם אם היה לך קשה לשחק את המשחק של הדת כפי שכתבת , אמא נורמלית הייתה ממשיכה את המשחק למען ילדיה לפחות עד שיתחתנו, ולא משאירה ילדות בבית לחינוכו הקלוקל של בעלה, ואם חשבת שהדת הוא דבר גרוע אז היית צריכה לקחת אותם איתך ולא לברוח

    8. כתבת כ"כ הרבה על הצער והבכי שלך, כאמא היית צריכה לחשוב על הצער הנוראי של בנותייך שבכו בלילות ובימים, ואולי אחד מילדייך חשב ג"כ על התאבדות או שאולי גם הן הרגישו שמאסו בחייהם, האם חשבת על עצמך כאשה שעשתה מעשה שעלול לגרום למוות ילדיה , כמו שאת מאשימה את בנותייך

    9. כתבת ספר והאשמת את בעלך, אני מאמין למה שכתבת אבל יש פה משהו לא הוגן, לכתוב ספר שאין לאיש כל אפשרות לטהר את שמו או להכחיש , אם הכל אמת, אז היית צריכה להתמודד מולו פנים אל פנים , ולא לכתוב ספר כזה ולהיעלם
    10 את גאה בביתך תמי, בסופו של דבר הנפגעת העיקרית מהתאבדותך זו תמי, כאמא היית צריכה להישאר יחד עם כל הסבל למען תמי! כאמא את אמורה לחשוב בראשונה על ילדייך, אז זהו כנראה שלא
    11. תמי היית נשואה לבחור שהתאים לה והם חיו באושר, ובגללך היא התגרשה, כאמא לא היית אמורה לאפשר את הגירושים, יש פה ילד שנקרע בין העולמות אבא חרדי ואמא חילונית, לך היה קשה המשחק הכפול, אז למה לא חשבת שאת מאמללת פה ילד שבזכותך ינותק מאביו , שוב כנראה חשבת רק על עצמך

    12. בספר עושה רושם שאת שכנעת את בעלך לנהוג נגד התקנות של גור ופתחת אותך כלשונך נגד המסגרת שהוא גדל בה, אולי בעלך היה צריך לברוח כי קשה עליו הניגודים בין ההתנהגות שלו בפועל למה שהוא חונך, כמו שלך היה קשה הניגוד עם הדת
    13. כתבת בספר כמה פעמים כמה שחמדת גברים זרים, לשכב עם המתקין וילונות וכו' זו בעיה שלא קשורה לדת , גם חילוני נשוי לא אמור לבגוד בבן זוג שלו, את כותבת על יסורי הנפש שהיו לך בזמן שחמדת בגברים, והתגברת על עצמך. וכועסת על אלוקים שהביא אותך לזה, , אבל הנושא הזה לא קשר כלל לדת, נראה שלא הבנת שבחיים א"א לעשות מה שרוצים

    14. בסופו של דבר מגיע לבעלך תודה רבה שהוא המשיך לגדל את הילדים , לפרנסם, לחתנם, ושהוא לא ברח, אם נכון כל מה שכתבת עליו, אז באמת היה מתאים לו לברוח ולהנות מהחיים ומהסטיות שלו, אבל כנראה שהוא אוהב באמת את ילדיו והוא דואג להם

    16. כתבת בספרך על השנה הראשונה הקשה והשנתיים האחרונות, עושה רושם שנהנת במשך 17 שנה באמצע , הרי כסף לא היה חסר, ובעלך תמיד ניסה לפנק אותך , כפי שאת כתבת , אז למה התעלמת מזה ולא כתבת לו תודה על כך

    17. כתבת עליו ספר קשה ולא קראנו פעם אחת על אלימות או שפגע בך מילולית לא ישירות ולא בפני הילדים, או שהתקמצן לתת לך כסף למה שרצית וכו' אז באמת שמענו על נשים שסבלו יותר ועל גברים שסבלו יותר ולא ברחו או התאבדו
    18. מקריאת ספרך עושה רושם שאת סבלת מרגשי נחיתות קשים, שאנשים שונאים אותך או שלא אוהבים אותך בגלל נמשים בפנים ושהורייך אוהבים אותך פחות, ושאחותך יורדת לך לחיים עד כדי כל שדרשת שהיא לא תגיע להלוויה שלך.. , לאנשים שסובלים מדברים אלו יש נטייה גם לדמיין ולנפח דברים, וזה דבר שמעורר לחשוב אותי שאלי יש בחלק מן הסיפורים גם הרבה דמיון

  11. #111
    גור על הגריל אורח
    העיקר ש'גור' על הגריל
    מילים כדורבנות למעריצי החוזרת בשאלה ומשמיצי חסידות גור, ולכל מי שעשו כמוה וחזרו בשאלה תוך עזיבת את כל הקדוש והיקר והשמצת הציבור החרדי. מאת גולש 'קוקר' חרדי
    Posted by: תוכן גולשים in דעות 10 ביולי 2016 9 תגובות

    אני לא יודע מה לעשות לצחוק או לבכות. לקחו עדה שלמה בישראל ושמו אותה על הגריל.
    אין ספק שאסתי וינשטיין המנוחה בנתה גשר גדול בין כל החרדים על כל זרמיהן ופלגיהם ללא יוצא מן הכלל, ובין כל הציבור החילוני על כל גווניו כולם יחד נגד חסידי גור. לא חשוב מה ולמה ועל מה, העיקר גור על הגריל אז גם אנחנו מצטרפים למסיבה. וכל זאת למה? כי חסידות גור לא סופרת אף אחד מהם ממטר!!
    אף אחד לא עצר לרגע לחשוב שניה אם בגור אסור לקיים יחסים ולהיות עם האשה אז איך הם החסידות הכי גדולה? מאיפה הגיעו כל הילדים האלו שנולדים כל שנה בכמויות כאלו בלע״ר וממלאים את מוסדותיה עד אפס מקום, איך גדלה חסידות גור לממדי ענק כאלו? מעניין?!!כל העולם קם על הרגליים וכל מה שמעניין אותו זה רק מה שנעשה אצל חסידי גור בין הסדינים.
    כשמדובר בגור, אותם אנשים עושים יד אחת עם החילונים שאצלם סיפורי גירושים כמו וינשטיין ועוד הרבה פחות מזה נגמרים הרבה מאד פעמים בשקיות שחורות של זק״א הם אלו שבאים ללמד אותי מוסר ?!אותם אנשים שאצלם אין צורך לאשה להתאבד כי סביר יותר להניח שהבעל יהרוג אותה, ובהרבה מקרים גם את הילדים לפני שהיא בכלל תחשוב להזיק לעצמה אלו באים להטיף לי מוסר וללמד אותי על יחסים בין זוגות ?!
    מעניין לדעת איך בחסידות גור שלכאורה על פיהם אין לה מתחרה בהדרת נשים נשות החסידות הם האופנתיות המטופחות והטרנדיות מכל נשות חסידות אחרת!!
    רבים מאנשיה משרתים בצבא קבע או במילואים מפרנסים את ביתם בכבוד. וכן. תתפלאו לשמוע, גם מתנהגים לנשותיהם בכבוד ובדרך ארץ! וכן בהחלט. תתפלאו לשמוע חסידי גור גם מפשילים שרוולים כשצריך ועוזרים לאשה להאכיל ולרחוץ את הילדים ולעשות איתם שיעורי בית, וגם לשטוף את הבית כשצריך זאת לא עבודה זרה בשבילם.

  12. #112
    רחלי אורח
    ציטוט הצלה 10 אמר: צפיה בהודעה
    ציטוט חכמת סופרים תסרח אמר: צפיה בהודעה
    ציטוט הצלה 10 אמר: צפיה בהודעה
    תגובת ליצמן היום באתר חרדים

    יעקב ליצמן על אסתי ויינשטיין: "לא העניין שלכם איך אנו מתנהגים בגור"

    התייחסות ראשונה של שר הבריאות מחסידות גור לפרשת אסתי ויינשטיין ע"ה: "זה סכסוך אישי שאין לו שום קשר ל-13 אלף בתי אב. זה לא קשור לחסידות בכלל. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם" • על הצ'ילבה יאיר לפיד: "לא אומר לו שלום, שיתקן איפה שהזיק וחטא, ואז אראה בזה חזרה בתשובה"
    התייחסות רשמית ראשונה של חסידות גור לפרשת אסתי ויינשטיין: שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן, העניק ראיון לעיתונאית תחיה ברק ממגזין אתר 'מאקו', במהלכו טען כי חסידות גור עוברת מסע של הכפשה.

    "זה סכסוך אישי שאין לו שום קשר ל-13 אלף בתי אב. זה לא קשור לחסידות בכלל. אתם שופטים חסידות שלמה בגלל מקרה אחד? ככה עושים? זה להכפיש ולעשות עוול נוראי לחסידות שלמה. אז לא, אני לא אדבר על זה".

    ליצמן נשאל על התקנות הנהוגות בחסידות והשיב בתקיפות: "אין לאף אחד מושג איך מתנהגים חסידי גור וכל ההכפשות באות מבורות ושנאה. ובכלל, זכותה של כל קהילה לנהוג כרצונה. שלום בית וכבוד הדדי טוב אצלנו יותר מאשר אצל כל החילוניים יחד.

    "אחוז הגירושים אצלנו נמוך מאוד. אז זה לא עניין שלכם איך אנחנו מתנהגים. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם לאחרים".







    דוברו של השר נשאל מאוחר יותר האם ליצמן קורא לרעייתו בשמה – וזה מיאן להשיב, בטענה כי מדובר ב"חייו המשפחתיים והאישיים".
    למי כוונת כבוד שר המקדונלדס , באומרו "לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית" - ממה נפשך אם לחברה החילונית - בסדר אל תקבלו את מוסרם , אבל תקבלו את הטפת המוסר מכל קהילות החרדים שומרי המסורת מדור דור כפי שהביעה הסטייפלר ...

    ואם הוא מתכוון ח"ו "חברה מתירנית" - לכל מקהלות החרדים הנ"ל - אזי באמת שגם זוהי הוכחה נוספת למצבם הפסיכוטי-פרנואידי-מגלומני של אנשי הכת גור וליצמניה - שהינו קשה מנשוא... , ושומה עליהם לחזור בהם ו/או שומה על אנשי היהדות הנאמנה להחרימם בגין עיוות דרך התורה והיהדות שהם נוקטים בחציפותם ועזותם...!
    מי זה בדיוק הסטייפלר שנשמע בקולו, היה לנו את השרף מקאצק שבין תלמידיו היו גדולים שהיו 40 פעם חזון איש- הוא ילך להגיד לשרף מקאצק,לחידושי הרי"ם, לאבני נזר, לשפת אמת, איך להתנהג, חוצפה!!!

    מלבד זאת שהוא חזר בו מדבריו כפי שמתפרסם במכתב שנשלח להרב הומינר שדרש ממנו לשרוף את החוברות.
    יפה מאד טוב מאד, בושה שאתר של בני תורה נותן מקום לאחד כמו פותח האשכול

  13. #113
    הטובים לטיס ולגור אורח
    ע"ה לא הייתה הראשונה ואיננה היחידה שנטשה את חסידות גור והפכה לאשה חילונית. הטרגדיה שהתחוללה במשפחתה בעקבות עזיבתה את אורח החיים הדתי-חסידי איננה האסון והקרע המשפחתי העצוב הראשון והיחידי שידעו חסידי גור.

    ההיסטוריה של חסידות גור בישראל ובעולם רוויה במקרים של בנים ובנות שבגילים צעירים, לרוב עוד טרם נישואיהם, עזבו את המסורת המשפחתית ופרשו לעולם הגדול כחילונים לכל דבר. התופעה הזו, אגב, רווחת בחסידות גור הרבה יותר מאשר בחסידויות אחרות.


    גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.


    היום קוראים לזה "יציאה בשאלה". בעבר לא היה לזה שם רשמי וידוע בציבור. ההגדרה המקובלת, שנלחשה תמיד בשקט בין יודעי ושותפי סוד היתה, שהוא או היא "נהיו חופשיים". נטישת בן או בת את המסורת החסידית של ההורים הייתה אירוע משפחתי, אינטימי, מוצנע. לא אלה שעזבו את הבית ולא אלה שנשארו בחסידות וידעו עשו מזה עסק. הנוטשים עשו זאת בהכרה מלאה, בראש מורם, בלי להתנצל ובלי לחפש עזרה וסיוע. חלקם שמרו על קשר עם ההורים ובני המשפחה החסידיים וחלקם העדיפו לשמור על מרחק.

    אכן, היו גם מקרים של הורים שהגיבו בכעס על המרידה של צאצאיהם וניתקו עמם מגע, אבל אלה היו מקרים בודדים, וגם הם, בחלוף השנים ועם הזדקנות ההורים, הסתיימו בחידוש הקשר.

    הכרתי אישית בנים ובנות ממשפחות של חסידי גור שנטשו את מסורת אבותיהם לאחר שמאסו בדביקות המוקפדת של בני משפחותיהם.

    לחסיד גור מפורסם בתל אביב, שנודע גם כגאון בתורה, היתה בת חברת קיבוץ של השומר הצעיר; חסיד גור אחר, תושב תל אביב אף הוא, שהיה מקורב לאדמו"רי החסידות ונודע בפעילותו הציבורית, היו בת ובן חילוניים שהקימו משפחות שניהלו אורח חיים חילוני; למשפחה חסידית שהיגרה מפולין בראשית שנות ה־30 והשתקעה בתל אביב, שאם המשפחה היתה צאצאית ישירה לאדמו"רי שושלת גור, היו שני בנים שהתנהגו כחילוניים; לחסיד גור שהיה בעל תפילה ועבר לפני התיבה בבית התפילה, השטיבל, היה בן לא דתי שכיהן כפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה; חסיד בירושלים שנחשב בזמנו לאחד מחשובי חסידות גור היה אב לבן שהיה שחקן תיאטרון בתל אביב; לרמטכ"ל לשעבר היו שורשים משפחתיים בחסידות גור.

    חסידים קשישים שעוד נסעו לאדמו"רי גור בפולין, נשאו בשקט ובצנעה את הכאב על נטישת ילדיהם את הנאמנות לחצר שהיתה כל עולמם. אני זוכר אותם מתפללים בשטיבל של החסידות ששכן ברחוב אחד העם סמוך לשיינקין במרכז תל אביב. זה היה השטיבל הגדול של חסידי גור בארץ, שאבי ע"ה הקים בשנות ה־30 המאוחרות ועדיין קיים ופועל היום ברחוב פיירברג בעיר. הכרתי אותם, את אבותיהם של פורקי העול. ביליתי שעות רבות במחיצתם ושמעתי מפיהם סיפורים ודברי תורה. הם אף פעם לא דיברו על בניהם ובנותיהם שמבחינתם סרחו.

    זה היה הצד השווה לאלה שנטשו ולאלה שננטשו - הדעה והשכנוע העצמי שזה לא עניין לציבור ובטח שזה לא עניינו של הרחוב. זאת היסטוריה שכוחה ולא ידועה היום גם לרבים מחסידי גור. אלה שעזבו בעבר את דרך אבותיהם החסידים לא ביקשו חשיפה, לא הפיצו את תמונותיהם ולא פרסמו ברבים סיפורים וחוויות מעברם. אם רחשה בלבם טינה כלפי האופי התובעני של חסידות גור, הרי שהם לא דיברו על כך בפומבי. לא היה להם שום עניין לפגוע בחסידות שעזבו או לנקום בהוריהם. גם אם היו רוצים לעשות כל זאת – היו מתקשים. לא היה אז אינטרנט ורשתות חברתיות וגם לא היו ארגונים ופעילים שדאגו לגורלם ולעתידם של היוצאים בשאלה.

    חסידות עילית

    לתופעה של הפניית עורף לאורח החיים הדתי־חסידי והעדפת חיים חילוניים שרווחה בשנות ה־40 ה־50 ותחילת שנות ה־60 בקרב החסידויות שפעלו בארץ, ובמיוחד בקרב חסידות גור, היו כמה סיבות. אחת הסברות בגינן "נענשה" חסידות גור בריבוי היוצאים בשאלה מקרבה, היא כי היתה, אמנם באופן מורכב למדי, חסידות ציונית. האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, שנפטר בירושלים בשנת 1948, לחם נגד תנועת הציונות באופן תקיף וחסר פשרות. אבל עשה זאת בדרך מקורית ומתוחכמת: הוא לחם בתנועת הציונית בנשק שלה.

    כאמצעי לבלימת השפעתה בקרב חסידים וחרדים, הקים בפולין את ארגון "אגודת ישראל", ייסד עיתון יומי חרדי, יזם כינוסים של אדמו"רים ועסקנים חסידיים. האמצעי המועדף עליו מול התנועה הציונית הפסולה היה – עידוד עליה לארץ ישראל. האדמו"ר הזקן, שביקר בארץ חמש פעמים, היה חובב ציון מושבע, לא במאמרים ובהצהרות, אלא במעשים. על האנייה בדרכו חזרה מביקורו הראשון בשנת 1921 כתב את המכתב המפורסם שכלל רשמים נלהבים משהותו בארץ והמלצה לעלות אליה. במכתבו פנה לחסידי גור בעלי יכולת ודחק בהם להשקיע את מממונם בארץ ישראל. ואכן, חסידי גור עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בהיקף ששום חסידות לא התקרבה אליו. רובם השתקעו בתל אביב. אחדים הביאו עמם הון, פתחו חנויות והקימו מפעלים. אך רבים מהם סבלו מחרפת רעב. המצב הכלכלי הקשה, קשיי הקליטה והעדר מערכת חינוך חרדית גרמו לכך שבניהם ובנותיהם של לא מעטים מהחסידים העולים עזבו את בתיהם ונטשו את משפחותיהם ואת אורח החיים החסידי. אם לוקחים בחשבון את עברה המפואר של החסידות, אין פלא שאותם יוצאים בשאלה לא הצליחו להתמודד עם התנאים החדשים בארץ; מאז יסודה של שושלת גור, על ידי האדמו"ר הראשון רבי יצחק מאיר, שהנהיג את החסידות בשנים 1866-1859, נחשבה גור כחסידות עילית, כסלתה ושמנה של תנועת החסידות והנבחרת של חצרות החסידות.

    מוניטין אלה גברו והתפשטו תחת הנהגותיהם של אדמו"רי גור כרבי יהודה אריה ליב, הידוע בשם "שפת אמת" (1870־1905), ובנו רבי אברהם מרדכי. את מעמדה המיוחד של חסידות גור העצים וביצר בישראל רבי ישראל אלתר ששיקם את חצר גור לאחר האובדן של אלפי חסידים בשואה והפך אותה לחסידות הגדולה בישראל. חסידות גור הנהיגה את לימוד התורה כיסוד המרכזי והקובע של אורח החיים החסידי. יצוב לימוד התלמוד כגורם החשוב והעיקרי בחסידות הניב הנהגות ונוהלים מוקפדים בסדר היום של החסיד, בסולם העדיפויות שלו ובעולמו האישי. חסידות גור היא מסגרת דתית-רוחנית נוכחת, תובענית ומשמעתית. היא איננה מלטפת את מאמיניה ואיננה מחזרת אחרי מצטרפים חדשים. אבל זאת חצר חסידית פתוחה יותר מכפי שהיא מצטיירת ומוערכת. אף אחד איננו חייב להישאר במסגרת בניגוד לרצונו וכל אחד יכול ורשאי לפרוש מהמסגרת בכל עת ובכל שעה.

    היציאה נבלמה

    אלה ששואלים היום "מה קרה לחסידות גור?" הם אלה שאינם מכירים את חצר גור. בגור לא קרה שום דבר חדש. התקנות בתחום חיי האישות, שהפכו לאחרונה ליעד של ביקורת לעגנית והשתלחות בחסידות, הן תקנות ישנות שמיושמות מזה שנים באופן צנוע ושקט. אף אין זה סוד שלא מעטים מקרב החסידים אינם נוהגים בדיוק לפיהן. אבל איש לא עוקב אחריהם ושום עונש לא מושת עליהם. בגור קיימות גם תקנות אחרות, כאלה שאינן מעוררות תשומת לב משום שהן מונהגות ומיושמות באופן מוקפד בתחומים שאינם עסיסיים ומעוררים עניין כמו חיי אישות.

    בישיבות ובכוללים לאברכים של חסידות גור נשמרת, למשל, תקנה של התעוררת משינה לפנות בוקר ללימוד שיעורי תורה. בתפילות שבת וחגים בבתי תפילה של חסידי גור מונהגות הפסקות בין התפילות שמוקדשות לשיעורי תלמוד. לפני שנים רבות, הנהיג האדמו"ר רבי שמחה בונים אלתר, הידוע בתואר "לב שמחה" (אביו של האדמו"ר הנוכחי) שורה של תקנות שמטרתן להגביל ולצמצם עלויות של חתונות ושמחות משפחתיות ושלפיהן, לחתונות מוזמנים רק בני משפחה ממעגל המשפחה הקרוב. משיחות עם עסקנים בחצר גור עולה כי היציאה בשאלה נבלמה זה כבר כתופעה כפי שהייתה בעבר אבל היא לא נעלמה לחלוטין. בשנים האחרונות, ואפילו ממש לאחרונה, אירעו מקרים של בנים למשפחות חסידיות ידועות בחצר גור, שהפסיקו לפקוד בתי תפילה, חדלו לקיים מצוות ואימצו אורח חיים חילוני.

    "גור איננה חייבת דין וחשבון לאף אחד - מלבד לאלוהים", אמר לי חסיד גור מוותיקי החצר. "נכון שנהוגות בגור תקנות בתחומים שונים. גם ביחידה צבאית נבחרת דורשים מהחיילים דרישות נוקשות מיוחדות. זה מה שקורה בגור. זו חסידות מיוחדת ונבחרת שדורשת ממאמיניה אורח חיים ממושמע ומוקפד. קורסי טיס מתחילים עם חיילים רבים ששואפים להיות טייסים אבל רובם נושרים ונשארים רק הקשוחים והטובים. זה מה שקורה בגור".

    אברך המנהל מוסד של חסידי גור, שבנו שירת ביחידה חרדית בצה"ל אמר בשיחה עמו: "אם כל כך רע אצלנו כפי שכותבים בעיתונים, אז איך זה שכל כך טוב? בשנות ה־60, בחג השבועות שבו חל יום הזכרון של האדמו"ר אברהם מרדכי, התפללו בבית המדרש בירושלים כאלף חסידים. בחג השבועות האחרון, הגיעו לחצר הרבי בין 15 ל־18 אלף חסידים. זאת קנאה. תמיד קנאו בחסידות גור".

  14. #114
    הצלה 10 אורח
    ציטוט הטובים לטיס ולגור אמר: צפיה בהודעה
    ע"ה לא הייתה הראשונה ואיננה היחידה שנטשה את חסידות גור והפכה לאשה חילונית. הטרגדיה שהתחוללה במשפחתה בעקבות עזיבתה את אורח החיים הדתי-חסידי איננה האסון והקרע המשפחתי העצוב הראשון והיחידי שידעו חסידי גור.

    ההיסטוריה של חסידות גור בישראל ובעולם רוויה במקרים של בנים ובנות שבגילים צעירים, לרוב עוד טרם נישואיהם, עזבו את המסורת המשפחתית ופרשו לעולם הגדול כחילונים לכל דבר. התופעה הזו, אגב, רווחת בחסידות גור הרבה יותר מאשר בחסידויות אחרות.


    גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.


    היום קוראים לזה "יציאה בשאלה". בעבר לא היה לזה שם רשמי וידוע בציבור. ההגדרה המקובלת, שנלחשה תמיד בשקט בין יודעי ושותפי סוד היתה, שהוא או היא "נהיו חופשיים". נטישת בן או בת את המסורת החסידית של ההורים הייתה אירוע משפחתי, אינטימי, מוצנע. לא אלה שעזבו את הבית ולא אלה שנשארו בחסידות וידעו עשו מזה עסק. הנוטשים עשו זאת בהכרה מלאה, בראש מורם, בלי להתנצל ובלי לחפש עזרה וסיוע. חלקם שמרו על קשר עם ההורים ובני המשפחה החסידיים וחלקם העדיפו לשמור על מרחק.

    אכן, היו גם מקרים של הורים שהגיבו בכעס על המרידה של צאצאיהם וניתקו עמם מגע, אבל אלה היו מקרים בודדים, וגם הם, בחלוף השנים ועם הזדקנות ההורים, הסתיימו בחידוש הקשר.

    הכרתי אישית בנים ובנות ממשפחות של חסידי גור שנטשו את מסורת אבותיהם לאחר שמאסו בדביקות המוקפדת של בני משפחותיהם.

    לחסיד גור מפורסם בתל אביב, שנודע גם כגאון בתורה, היתה בת חברת קיבוץ של השומר הצעיר; חסיד גור אחר, תושב תל אביב אף הוא, שהיה מקורב לאדמו"רי החסידות ונודע בפעילותו הציבורית, היו בת ובן חילוניים שהקימו משפחות שניהלו אורח חיים חילוני; למשפחה חסידית שהיגרה מפולין בראשית שנות ה־30 והשתקעה בתל אביב, שאם המשפחה היתה צאצאית ישירה לאדמו"רי שושלת גור, היו שני בנים שהתנהגו כחילוניים; לחסיד גור שהיה בעל תפילה ועבר לפני התיבה בבית התפילה, השטיבל, היה בן לא דתי שכיהן כפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה; חסיד בירושלים שנחשב בזמנו לאחד מחשובי חסידות גור היה אב לבן שהיה שחקן תיאטרון בתל אביב; לרמטכ"ל לשעבר היו שורשים משפחתיים בחסידות גור.

    חסידים קשישים שעוד נסעו לאדמו"רי גור בפולין, נשאו בשקט ובצנעה את הכאב על נטישת ילדיהם את הנאמנות לחצר שהיתה כל עולמם. אני זוכר אותם מתפללים בשטיבל של החסידות ששכן ברחוב אחד העם סמוך לשיינקין במרכז תל אביב. זה היה השטיבל הגדול של חסידי גור בארץ, שאבי ע"ה הקים בשנות ה־30 המאוחרות ועדיין קיים ופועל היום ברחוב פיירברג בעיר. הכרתי אותם, את אבותיהם של פורקי העול. ביליתי שעות רבות במחיצתם ושמעתי מפיהם סיפורים ודברי תורה. הם אף פעם לא דיברו על בניהם ובנותיהם שמבחינתם סרחו.

    זה היה הצד השווה לאלה שנטשו ולאלה שננטשו - הדעה והשכנוע העצמי שזה לא עניין לציבור ובטח שזה לא עניינו של הרחוב. זאת היסטוריה שכוחה ולא ידועה היום גם לרבים מחסידי גור. אלה שעזבו בעבר את דרך אבותיהם החסידים לא ביקשו חשיפה, לא הפיצו את תמונותיהם ולא פרסמו ברבים סיפורים וחוויות מעברם. אם רחשה בלבם טינה כלפי האופי התובעני של חסידות גור, הרי שהם לא דיברו על כך בפומבי. לא היה להם שום עניין לפגוע בחסידות שעזבו או לנקום בהוריהם. גם אם היו רוצים לעשות כל זאת – היו מתקשים. לא היה אז אינטרנט ורשתות חברתיות וגם לא היו ארגונים ופעילים שדאגו לגורלם ולעתידם של היוצאים בשאלה.

    חסידות עילית

    לתופעה של הפניית עורף לאורח החיים הדתי־חסידי והעדפת חיים חילוניים שרווחה בשנות ה־40 ה־50 ותחילת שנות ה־60 בקרב החסידויות שפעלו בארץ, ובמיוחד בקרב חסידות גור, היו כמה סיבות. אחת הסברות בגינן "נענשה" חסידות גור בריבוי היוצאים בשאלה מקרבה, היא כי היתה, אמנם באופן מורכב למדי, חסידות ציונית. האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, שנפטר בירושלים בשנת 1948, לחם נגד תנועת הציונות באופן תקיף וחסר פשרות. אבל עשה זאת בדרך מקורית ומתוחכמת: הוא לחם בתנועת הציונית בנשק שלה.

    כאמצעי לבלימת השפעתה בקרב חסידים וחרדים, הקים בפולין את ארגון "אגודת ישראל", ייסד עיתון יומי חרדי, יזם כינוסים של אדמו"רים ועסקנים חסידיים. האמצעי המועדף עליו מול התנועה הציונית הפסולה היה – עידוד עליה לארץ ישראל. האדמו"ר הזקן, שביקר בארץ חמש פעמים, היה חובב ציון מושבע, לא במאמרים ובהצהרות, אלא במעשים. על האנייה בדרכו חזרה מביקורו הראשון בשנת 1921 כתב את המכתב המפורסם שכלל רשמים נלהבים משהותו בארץ והמלצה לעלות אליה. במכתבו פנה לחסידי גור בעלי יכולת ודחק בהם להשקיע את מממונם בארץ ישראל. ואכן, חסידי גור עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בהיקף ששום חסידות לא התקרבה אליו. רובם השתקעו בתל אביב. אחדים הביאו עמם הון, פתחו חנויות והקימו מפעלים. אך רבים מהם סבלו מחרפת רעב. המצב הכלכלי הקשה, קשיי הקליטה והעדר מערכת חינוך חרדית גרמו לכך שבניהם ובנותיהם של לא מעטים מהחסידים העולים עזבו את בתיהם ונטשו את משפחותיהם ואת אורח החיים החסידי. אם לוקחים בחשבון את עברה המפואר של החסידות, אין פלא שאותם יוצאים בשאלה לא הצליחו להתמודד עם התנאים החדשים בארץ; מאז יסודה של שושלת גור, על ידי האדמו"ר הראשון רבי יצחק מאיר, שהנהיג את החסידות בשנים 1866-1859, נחשבה גור כחסידות עילית, כסלתה ושמנה של תנועת החסידות והנבחרת של חצרות החסידות.

    מוניטין אלה גברו והתפשטו תחת הנהגותיהם של אדמו"רי גור כרבי יהודה אריה ליב, הידוע בשם "שפת אמת" (1870־1905), ובנו רבי אברהם מרדכי. את מעמדה המיוחד של חסידות גור העצים וביצר בישראל רבי ישראל אלתר ששיקם את חצר גור לאחר האובדן של אלפי חסידים בשואה והפך אותה לחסידות הגדולה בישראל. חסידות גור הנהיגה את לימוד התורה כיסוד המרכזי והקובע של אורח החיים החסידי. יצוב לימוד התלמוד כגורם החשוב והעיקרי בחסידות הניב הנהגות ונוהלים מוקפדים בסדר היום של החסיד, בסולם העדיפויות שלו ובעולמו האישי. חסידות גור היא מסגרת דתית-רוחנית נוכחת, תובענית ומשמעתית. היא איננה מלטפת את מאמיניה ואיננה מחזרת אחרי מצטרפים חדשים. אבל זאת חצר חסידית פתוחה יותר מכפי שהיא מצטיירת ומוערכת. אף אחד איננו חייב להישאר במסגרת בניגוד לרצונו וכל אחד יכול ורשאי לפרוש מהמסגרת בכל עת ובכל שעה.

    היציאה נבלמה

    אלה ששואלים היום "מה קרה לחסידות גור?" הם אלה שאינם מכירים את חצר גור. בגור לא קרה שום דבר חדש. התקנות בתחום חיי האישות, שהפכו לאחרונה ליעד של ביקורת לעגנית והשתלחות בחסידות, הן תקנות ישנות שמיושמות מזה שנים באופן צנוע ושקט. אף אין זה סוד שלא מעטים מקרב החסידים אינם נוהגים בדיוק לפיהן. אבל איש לא עוקב אחריהם ושום עונש לא מושת עליהם. בגור קיימות גם תקנות אחרות, כאלה שאינן מעוררות תשומת לב משום שהן מונהגות ומיושמות באופן מוקפד בתחומים שאינם עסיסיים ומעוררים עניין כמו חיי אישות.

    בישיבות ובכוללים לאברכים של חסידות גור נשמרת, למשל, תקנה של התעוררת משינה לפנות בוקר ללימוד שיעורי תורה. בתפילות שבת וחגים בבתי תפילה של חסידי גור מונהגות הפסקות בין התפילות שמוקדשות לשיעורי תלמוד. לפני שנים רבות, הנהיג האדמו"ר רבי שמחה בונים אלתר, הידוע בתואר "לב שמחה" (אביו של האדמו"ר הנוכחי) שורה של תקנות שמטרתן להגביל ולצמצם עלויות של חתונות ושמחות משפחתיות ושלפיהן, לחתונות מוזמנים רק בני משפחה ממעגל המשפחה הקרוב. משיחות עם עסקנים בחצר גור עולה כי היציאה בשאלה נבלמה זה כבר כתופעה כפי שהייתה בעבר אבל היא לא נעלמה לחלוטין. בשנים האחרונות, ואפילו ממש לאחרונה, אירעו מקרים של בנים למשפחות חסידיות ידועות בחצר גור, שהפסיקו לפקוד בתי תפילה, חדלו לקיים מצוות ואימצו אורח חיים חילוני.

    "גור איננה חייבת דין וחשבון לאף אחד - מלבד לאלוהים", אמר לי חסיד גור מוותיקי החצר. "נכון שנהוגות בגור תקנות בתחומים שונים. גם ביחידה צבאית נבחרת דורשים מהחיילים דרישות נוקשות מיוחדות. זה מה שקורה בגור. זו חסידות מיוחדת ונבחרת שדורשת ממאמיניה אורח חיים ממושמע ומוקפד. קורסי טיס מתחילים עם חיילים רבים ששואפים להיות טייסים אבל רובם נושרים ונשארים רק הקשוחים והטובים. זה מה שקורה בגור".

    אברך המנהל מוסד של חסידי גור, שבנו שירת ביחידה חרדית בצה"ל אמר בשיחה עמו: "אם כל כך רע אצלנו כפי שכותבים בעיתונים, אז איך זה שכל כך טוב? בשנות ה־60, בחג השבועות שבו חל יום הזכרון של האדמו"ר אברהם מרדכי, התפללו בבית המדרש בירושלים כאלף חסידים. בחג השבועות האחרון, הגיעו לחצר הרבי בין 15 ל־18 אלף חסידים. זאת קנאה. תמיד קנאו בחסידות גור".
    הכותב הוא שלמה שמיר אשר בעצמו עזב את גור- וכנראה הגעגוים חוזרים-וביחוד כאשר יוצאים מחצרות התאווה בנוסך הציונות הדתית והדרך הליטאית

  15. ציטוט הצלה 10 אמר: צפיה בהודעה
    ציטוט הטובים לטיס ולגור אמר: צפיה בהודעה
    ע"ה לא הייתה הראשונה ואיננה היחידה שנטשה את חסידות גור והפכה לאשה חילונית. הטרגדיה שהתחוללה במשפחתה בעקבות עזיבתה את אורח החיים הדתי-חסידי איננה האסון והקרע המשפחתי העצוב הראשון והיחידי שידעו חסידי גור.

    ההיסטוריה של חסידות גור בישראל ובעולם רוויה במקרים של בנים ובנות שבגילים צעירים, לרוב עוד טרם נישואיהם, עזבו את המסורת המשפחתית ופרשו לעולם הגדול כחילונים לכל דבר. התופעה הזו, אגב, רווחת בחסידות גור הרבה יותר מאשר בחסידויות אחרות.


    גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.


    היום קוראים לזה "יציאה בשאלה". בעבר לא היה לזה שם רשמי וידוע בציבור. ההגדרה המקובלת, שנלחשה תמיד בשקט בין יודעי ושותפי סוד היתה, שהוא או היא "נהיו חופשיים". נטישת בן או בת את המסורת החסידית של ההורים הייתה אירוע משפחתי, אינטימי, מוצנע. לא אלה שעזבו את הבית ולא אלה שנשארו בחסידות וידעו עשו מזה עסק. הנוטשים עשו זאת בהכרה מלאה, בראש מורם, בלי להתנצל ובלי לחפש עזרה וסיוע. חלקם שמרו על קשר עם ההורים ובני המשפחה החסידיים וחלקם העדיפו לשמור על מרחק.

    אכן, היו גם מקרים של הורים שהגיבו בכעס על המרידה של צאצאיהם וניתקו עמם מגע, אבל אלה היו מקרים בודדים, וגם הם, בחלוף השנים ועם הזדקנות ההורים, הסתיימו בחידוש הקשר.

    הכרתי אישית בנים ובנות ממשפחות של חסידי גור שנטשו את מסורת אבותיהם לאחר שמאסו בדביקות המוקפדת של בני משפחותיהם.

    לחסיד גור מפורסם בתל אביב, שנודע גם כגאון בתורה, היתה בת חברת קיבוץ של השומר הצעיר; חסיד גור אחר, תושב תל אביב אף הוא, שהיה מקורב לאדמו"רי החסידות ונודע בפעילותו הציבורית, היו בת ובן חילוניים שהקימו משפחות שניהלו אורח חיים חילוני; למשפחה חסידית שהיגרה מפולין בראשית שנות ה־30 והשתקעה בתל אביב, שאם המשפחה היתה צאצאית ישירה לאדמו"רי שושלת גור, היו שני בנים שהתנהגו כחילוניים; לחסיד גור שהיה בעל תפילה ועבר לפני התיבה בבית התפילה, השטיבל, היה בן לא דתי שכיהן כפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה; חסיד בירושלים שנחשב בזמנו לאחד מחשובי חסידות גור היה אב לבן שהיה שחקן תיאטרון בתל אביב; לרמטכ"ל לשעבר היו שורשים משפחתיים בחסידות גור.

    חסידים קשישים שעוד נסעו לאדמו"רי גור בפולין, נשאו בשקט ובצנעה את הכאב על נטישת ילדיהם את הנאמנות לחצר שהיתה כל עולמם. אני זוכר אותם מתפללים בשטיבל של החסידות ששכן ברחוב אחד העם סמוך לשיינקין במרכז תל אביב. זה היה השטיבל הגדול של חסידי גור בארץ, שאבי ע"ה הקים בשנות ה־30 המאוחרות ועדיין קיים ופועל היום ברחוב פיירברג בעיר. הכרתי אותם, את אבותיהם של פורקי העול. ביליתי שעות רבות במחיצתם ושמעתי מפיהם סיפורים ודברי תורה. הם אף פעם לא דיברו על בניהם ובנותיהם שמבחינתם סרחו.

    זה היה הצד השווה לאלה שנטשו ולאלה שננטשו - הדעה והשכנוע העצמי שזה לא עניין לציבור ובטח שזה לא עניינו של הרחוב. זאת היסטוריה שכוחה ולא ידועה היום גם לרבים מחסידי גור. אלה שעזבו בעבר את דרך אבותיהם החסידים לא ביקשו חשיפה, לא הפיצו את תמונותיהם ולא פרסמו ברבים סיפורים וחוויות מעברם. אם רחשה בלבם טינה כלפי האופי התובעני של חסידות גור, הרי שהם לא דיברו על כך בפומבי. לא היה להם שום עניין לפגוע בחסידות שעזבו או לנקום בהוריהם. גם אם היו רוצים לעשות כל זאת – היו מתקשים. לא היה אז אינטרנט ורשתות חברתיות וגם לא היו ארגונים ופעילים שדאגו לגורלם ולעתידם של היוצאים בשאלה.

    חסידות עילית

    לתופעה של הפניית עורף לאורח החיים הדתי־חסידי והעדפת חיים חילוניים שרווחה בשנות ה־40 ה־50 ותחילת שנות ה־60 בקרב החסידויות שפעלו בארץ, ובמיוחד בקרב חסידות גור, היו כמה סיבות. אחת הסברות בגינן "נענשה" חסידות גור בריבוי היוצאים בשאלה מקרבה, היא כי היתה, אמנם באופן מורכב למדי, חסידות ציונית. האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, שנפטר בירושלים בשנת 1948, לחם נגד תנועת הציונות באופן תקיף וחסר פשרות. אבל עשה זאת בדרך מקורית ומתוחכמת: הוא לחם בתנועת הציונית בנשק שלה.

    כאמצעי לבלימת השפעתה בקרב חסידים וחרדים, הקים בפולין את ארגון "אגודת ישראל", ייסד עיתון יומי חרדי, יזם כינוסים של אדמו"רים ועסקנים חסידיים. האמצעי המועדף עליו מול התנועה הציונית הפסולה היה – עידוד עליה לארץ ישראל. האדמו"ר הזקן, שביקר בארץ חמש פעמים, היה חובב ציון מושבע, לא במאמרים ובהצהרות, אלא במעשים. על האנייה בדרכו חזרה מביקורו הראשון בשנת 1921 כתב את המכתב המפורסם שכלל רשמים נלהבים משהותו בארץ והמלצה לעלות אליה. במכתבו פנה לחסידי גור בעלי יכולת ודחק בהם להשקיע את מממונם בארץ ישראל. ואכן, חסידי גור עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בהיקף ששום חסידות לא התקרבה אליו. רובם השתקעו בתל אביב. אחדים הביאו עמם הון, פתחו חנויות והקימו מפעלים. אך רבים מהם סבלו מחרפת רעב. המצב הכלכלי הקשה, קשיי הקליטה והעדר מערכת חינוך חרדית גרמו לכך שבניהם ובנותיהם של לא מעטים מהחסידים העולים עזבו את בתיהם ונטשו את משפחותיהם ואת אורח החיים החסידי. אם לוקחים בחשבון את עברה המפואר של החסידות, אין פלא שאותם יוצאים בשאלה לא הצליחו להתמודד עם התנאים החדשים בארץ; מאז יסודה של שושלת גור, על ידי האדמו"ר הראשון רבי יצחק מאיר, שהנהיג את החסידות בשנים 1866-1859, נחשבה גור כחסידות עילית, כסלתה ושמנה של תנועת החסידות והנבחרת של חצרות החסידות.

    מוניטין אלה גברו והתפשטו תחת הנהגותיהם של אדמו"רי גור כרבי יהודה אריה ליב, הידוע בשם "שפת אמת" (1870־1905), ובנו רבי אברהם מרדכי. את מעמדה המיוחד של חסידות גור העצים וביצר בישראל רבי ישראל אלתר ששיקם את חצר גור לאחר האובדן של אלפי חסידים בשואה והפך אותה לחסידות הגדולה בישראל. חסידות גור הנהיגה את לימוד התורה כיסוד המרכזי והקובע של אורח החיים החסידי. יצוב לימוד התלמוד כגורם החשוב והעיקרי בחסידות הניב הנהגות ונוהלים מוקפדים בסדר היום של החסיד, בסולם העדיפויות שלו ובעולמו האישי. חסידות גור היא מסגרת דתית-רוחנית נוכחת, תובענית ומשמעתית. היא איננה מלטפת את מאמיניה ואיננה מחזרת אחרי מצטרפים חדשים. אבל זאת חצר חסידית פתוחה יותר מכפי שהיא מצטיירת ומוערכת. אף אחד איננו חייב להישאר במסגרת בניגוד לרצונו וכל אחד יכול ורשאי לפרוש מהמסגרת בכל עת ובכל שעה.

    היציאה נבלמה

    אלה ששואלים היום "מה קרה לחסידות גור?" הם אלה שאינם מכירים את חצר גור. בגור לא קרה שום דבר חדש. התקנות בתחום חיי האישות, שהפכו לאחרונה ליעד של ביקורת לעגנית והשתלחות בחסידות, הן תקנות ישנות שמיושמות מזה שנים באופן צנוע ושקט. אף אין זה סוד שלא מעטים מקרב החסידים אינם נוהגים בדיוק לפיהן. אבל איש לא עוקב אחריהם ושום עונש לא מושת עליהם. בגור קיימות גם תקנות אחרות, כאלה שאינן מעוררות תשומת לב משום שהן מונהגות ומיושמות באופן מוקפד בתחומים שאינם עסיסיים ומעוררים עניין כמו חיי אישות.

    בישיבות ובכוללים לאברכים של חסידות גור נשמרת, למשל, תקנה של התעוררת משינה לפנות בוקר ללימוד שיעורי תורה. בתפילות שבת וחגים בבתי תפילה של חסידי גור מונהגות הפסקות בין התפילות שמוקדשות לשיעורי תלמוד. לפני שנים רבות, הנהיג האדמו"ר רבי שמחה בונים אלתר, הידוע בתואר "לב שמחה" (אביו של האדמו"ר הנוכחי) שורה של תקנות שמטרתן להגביל ולצמצם עלויות של חתונות ושמחות משפחתיות ושלפיהן, לחתונות מוזמנים רק בני משפחה ממעגל המשפחה הקרוב. משיחות עם עסקנים בחצר גור עולה כי היציאה בשאלה נבלמה זה כבר כתופעה כפי שהייתה בעבר אבל היא לא נעלמה לחלוטין. בשנים האחרונות, ואפילו ממש לאחרונה, אירעו מקרים של בנים למשפחות חסידיות ידועות בחצר גור, שהפסיקו לפקוד בתי תפילה, חדלו לקיים מצוות ואימצו אורח חיים חילוני.

    "גור איננה חייבת דין וחשבון לאף אחד - מלבד לאלוהים", אמר לי חסיד גור מוותיקי החצר. "נכון שנהוגות בגור תקנות בתחומים שונים. גם ביחידה צבאית נבחרת דורשים מהחיילים דרישות נוקשות מיוחדות. זה מה שקורה בגור. זו חסידות מיוחדת ונבחרת שדורשת ממאמיניה אורח חיים ממושמע ומוקפד. קורסי טיס מתחילים עם חיילים רבים ששואפים להיות טייסים אבל רובם נושרים ונשארים רק הקשוחים והטובים. זה מה שקורה בגור".

    אברך המנהל מוסד של חסידי גור, שבנו שירת ביחידה חרדית בצה"ל אמר בשיחה עמו: "אם כל כך רע אצלנו כפי שכותבים בעיתונים, אז איך זה שכל כך טוב? בשנות ה־60, בחג השבועות שבו חל יום הזכרון של האדמו"ר אברהם מרדכי, התפללו בבית המדרש בירושלים כאלף חסידים. בחג השבועות האחרון, הגיעו לחצר הרבי בין 15 ל־18 אלף חסידים. זאת קנאה. תמיד קנאו בחסידות גור".
    הכותב הוא שלמה שמיר אשר בעצמו עזב את גור- וכנראה הגעגוים חוזרים-וביחוד כאשר יוצאים מחצרות התאווה בנוסך הציונות הדתית והדרך הליטאית
    חצרות התאווה!
    האם גם אבותינו הקדושים, תנאים ואמוראים, שלא זכו להיות חסידי גור נכללים באמירה האומללה הזו?

  16. #116
    שכח מזה אורח
    ציטוט הצלה 10 אמר: צפיה בהודעה
    ציטוט חכמת סופרים תסרח אמר: צפיה בהודעה
    ציטוט הצלה 10 אמר: צפיה בהודעה
    תגובת ליצמן היום באתר חרדים

    יעקב ליצמן על אסתי ויינשטיין: "לא העניין שלכם איך אנו מתנהגים בגור"

    התייחסות ראשונה של שר הבריאות מחסידות גור לפרשת אסתי ויינשטיין ע"ה: "זה סכסוך אישי שאין לו שום קשר ל-13 אלף בתי אב. זה לא קשור לחסידות בכלל. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם" • על הצ'ילבה יאיר לפיד: "לא אומר לו שלום, שיתקן איפה שהזיק וחטא, ואז אראה בזה חזרה בתשובה"
    התייחסות רשמית ראשונה של חסידות גור לפרשת אסתי ויינשטיין: שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן, העניק ראיון לעיתונאית תחיה ברק ממגזין אתר 'מאקו', במהלכו טען כי חסידות גור עוברת מסע של הכפשה.

    "זה סכסוך אישי שאין לו שום קשר ל-13 אלף בתי אב. זה לא קשור לחסידות בכלל. אתם שופטים חסידות שלמה בגלל מקרה אחד? ככה עושים? זה להכפיש ולעשות עוול נוראי לחסידות שלמה. אז לא, אני לא אדבר על זה".

    ליצמן נשאל על התקנות הנהוגות בחסידות והשיב בתקיפות: "אין לאף אחד מושג איך מתנהגים חסידי גור וכל ההכפשות באות מבורות ושנאה. ובכלל, זכותה של כל קהילה לנהוג כרצונה. שלום בית וכבוד הדדי טוב אצלנו יותר מאשר אצל כל החילוניים יחד.

    "אחוז הגירושים אצלנו נמוך מאוד. אז זה לא עניין שלכם איך אנחנו מתנהגים. לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית שאיבדה כל ערך בנושאים שהיא עכשיו מטיפה עליהם לאחרים".

    דוברו של השר נשאל מאוחר יותר האם ליצמן קורא לרעייתו בשמה – וזה מיאן להשיב, בטענה כי מדובר ב"חייו המשפחתיים והאישיים".
    למי כוונת כבוד שר המקדונלדס , באומרו "לא נקבל הטפת מוסר מחברה מתירנית" - ממה נפשך אם לחברה החילונית - בסדר אל תקבלו את מוסרם , אבל תקבלו את הטפת המוסר מכל קהילות החרדים שומרי המסורת מדור דור כפי שהביעה הסטייפלר ...

    ואם הוא מתכוון ח"ו "חברה מתירנית" - לכל מקהלות החרדים הנ"ל - אזי באמת שגם זוהי הוכחה נוספת למצבם הפסיכוטי-פרנואידי-מגלומני של אנשי הכת גור וליצמניה - שהינו קשה מנשוא... , ושומה עליהם לחזור בהם ו/או שומה על אנשי היהדות הנאמנה להחרימם בגין עיוות דרך התורה והיהדות שהם נוקטים בחציפותם ועזותם...!
    מי זה בדיוק הסטייפלר שנשמע בקולו, היה לנו את השרף מקאצק שבין תלמידיו היו גדולים שהיו 40 פעם חזון איש- הוא ילך להגיד לשרף מקאצק,לחידושי הרי"ם, לאבני נזר, לשפת אמת, איך להתנהג, חוצפה!!!

    מלבד זאת שהוא חזר בו מדבריו כפי שמתפרסם במכתב שנשלח להרב הומינר שדרש ממנו לשרוף את החוברות.
    בכל השמות (אפילו המפורשים ) שהבאת לא היה אחד שהתקרב לדרגת החזון איש בעיון התורה וחכמת התלמוד לבד משאר מעלות נספחות , וזה יוכל להעיד כל המעיין בספריהם . של נעליך מעל רגליך גורי מסואב הקבור הקברות התאווה בצביעות של קדושה כביכול ... אוי כמה בחורים ואברכים נמצאים בבתי ****** , ומחליפין פנקסיהם... , בעצם ימי ר"ה ועשי"ת בירושלים המגוררת לאחר שזנחו את נשותיהם ומשפחתם - כפי ששמעתי עדות נאמנה ואוי לאזניים שכך שומעות ולא מוחות ...!

  17. #117
    אריה אורח
    שתי נשים... שנחשפו לעולם רקוב שנראה נוצץ ומפתה לכל מי שלא מכיר אותו, האחת (אסתי) ניסתה לדרדר את בעלה והצליחה "מעל למצופה" כפי שהיא עצמה כותבת - "אמנם בתחילת התהליך הייתי אני היוזמת והמובילה, מזהה את הסדקים בגולם ומוצאת דרכים כדי להפוך את הגולם לפרפר, אך במשך השנים קם הגולם על יוצרו" וזה חזר אליה כבומרנג ופוצץ לה את החיים כשבעלה "הצטיין" יתר על המידה ועבר סף מתירנות שהיא לא היתה מוכנה לו.

    השניה (תמי) - עם אותם פיתויים לאותן עטיפות צלופן נוצצות וריקות מתוכן: "הייתי מרדנית..." "ניסיתי לדרדר גם את בעלי, הוא היה שמרן יותר ממני". לא סחפה את בעלה ו"הצליחה" חלקית בלבד. התגרשה כשהיא עם ילד אחד בלבד שנשאר איתה בגלל גילו כך שהיא לא נאלצה לחוות את טראומת הניתוק והקרע האיום שחוותה אמה. אבל משהו מרגיש לי חזק בבטן שאם היא לא תחזור, בסופו של דבר גם היא תתרסק. זו כרוניקה ידועה מראש...
    דג בלי מים לא ישרוד, לא משנה כמה הוא אוהב את החוף והחול הרך ואת השמש החמימה בחוץ - עבורו, הן לא יותר ממלכודת מוות.

  18. אין ספק שכשקוראים את הספר חשים את הבלבול שאתה מתאר. גם אני קראתי וחשתי לעיתים צורך להקיא...
    מצד שני כל מי שעובר חוויית פגיעה יספר לך שלא תמיד אתה מרגיש את הפגיעההבכל שלב. להיפך הרבה פעמים אנשים מרגישים הנאה יחד עם הסבל כמו שהיא מתארת שהיא נהנית ובוכה..
    זה הקושי העיקרי ולכן היא גם הייתה מוכנה להמשיך ולא עזבה מיד
    מה שהיא מתארת זה בעצם תיאור אוטנטי כנראה..של מה שהרגישה ותחושות של הנאה לא מבטלות את הכאב והקושי.
    אחת הסיבות שקשה לקבל עדויות מנפגעי תקיפה מינית זה שהם בעצמם מבולבלים בקשר למהות החוויה שעברו ומתקשים לפעמים לומר שזה היה להם רע!
    מה שבטוח שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא נסתה להתאבד ללא עבר נפשי בעייתי מה שמעיד שחייבת להיות סיבה שבגללה חשה צורך לפעול כך'!
    בנאדם לא מתאבד סתם!!
    וגם לעזוב בית מפואר עם ילדים חמודים וקהילה שלמה לא עושים סתם!!!
    נערך לאחרונה על ידי ספר הישר; 07-08-16 בשעה 12:29. סיבה: עודנו מספר מילים

  19. #119
    אורח אורח
    תפסיקו לדבר על החסידים של"ע ירדו מהדרך.
    דברו על אלו שלא ירדו מן הדרך.
    אלו המסתובבים במשרדים של חילונים עם הפאות מתחת לכיפה משומן ומסורק היטב.

  20. #120
    אברהם אורח
    👍👍👍👍


+ תגובה לאשכול
עמוד 3 מתוך 3 ראשוןראשון 123
  • חלון צ'אט
    משתמשים פעילים: 0
     
  • שים לב: N/A
    Loading...
 

הרשאות פרסום

  • באפשרותך לפרסם אשכולות חדשים
  • באפשרותך לפרסם תגובות
  • אין באפשרותך לצרף קבצים
  • אין באפשרותך לערוך את הודעותיך
  •