בס"ד

הרב רוני בוטה הביא לאוזניי חידוש בשם הרב יהודה שמעוני, שלאחר חטא העגל מתו 3000 בני אדם ולאחר שנפלו בחטא העריות עם בנות מואב ומדין מתו 24,000 בני אדם וכך לכאורה נראה שחטא העריות חמור פי 8 מעבודה זרה. עכ"ל. אך אם נביא בחשבון את חטא העבודה הזרה שישראל חטאו ביחד עם העריות כמתואר במסכת סנהדרין ונוריד בהתאם 3000 מ-24,000 נישאר עם 21,000, וגם אז היחס ישתנה במעט אך עדין ישאר גבוה מאוד, פי 7, כשעלינו לזכור שמדובר בשתים משלוש העבירות החמורות ביותר עליהן נאמר יהרג ובל יעבור, כשאלה שלוש המצוות הראשונות מתוך השבע שאף הגויים מצווים בהם.

חשבתי בעה"י לומר שלפי זה הסיבה לכך שחטא העריות הרבה יותר חמור מעבודה זרה היא שלאדם שעובד עבודה זרה יש את האמונה הבסיסית בכח עליון כלשהו שברא את העולם ומשגיח עליו, ומתוך כך גם את הרצון והמוכנות לעשות את רצונו, לקיים את מצוותיו ולהתבטל אליו, גם אם כעת הוא משתחוה לפסל טפשי שעשוי מעץ שנשתל עוד בימי חייו, אלא שכמו שיש הבדל גדול בין רצונותיו הטובים של ילד קטן לבין יכולתו לממשן, כך גם בקרב העובד עבודה זרה יש פער אדיר בין האמונה השקרית בה הוא אוחז לבין האמת האלוקית, וברגע שהוא יחפש אחר האמת, ימצא אותה, יכיר במציאות הבורא וילמד כיצד לעבדו ולעשות רצונו יתברך, יהיה לו קל יותר להתאים את כל אורחות חייו, מעשיו ומנהגיו אליה, כשם שהצליחו בכך מלך כוזר שבא אליו מלאך ואמר לו: "כונותיך רצויות אך מעשיך אינם רצויים" (הכוזרי), ויתרו שלא השאיר עבודה זרה אחת שלא עבדה, אך לאחר שראה והתפעל מכוחו וגדולתו של אלוקי ישראל, הבין שעד כה הוא היה חי בשקר וכזב כשאת כל זמנו, מרצו וממונו הוא בזבז להבל וריק, ולא זאת בלבד שהיה מספיק אמיץ כדי להוציא מהכח אל הפועל את התובנות אליהן הגיע והתגיר, ואין זה מובן מאליו מאחר ובלעם הרשע ידע אף יותר ממנו, שהיה הנביא הגדול ביותר בקרב הגוים, כדכתיב: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז), וגם על העתיד המזהיר של לעם ישראל והשכר האדיר שהם עתידים לקבל, ולהבדיל מה יהיה על הגוים, ואמנם רצה שעתידו ושכרו יהיה כשלהם, שנאמר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (שם כג, י), אך לא היה מוכן להשתנות ולהתאמץ לשם אלא להישאר במקום הטמא והמרושע בו היה. הוא לא רצה להתגייר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, ועול תורה ומצוות, ללמוד תורה, לקיים מצוות, לתקן המידות ולהתגבר על יצרו הרע.

ומכאן שביחס לעובד עבודה זרה לאדם שנגוע בעריות יהיה הרבה יותר קשה לחדול ממעשיו הפסולים מאחר והבעירה הפנימית לחטוא שניכרת בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו יכולה להרחיקו אפילו מהאמונה הבסיסית ביותר של מציאות הבורא ושתורה מן השמים, והוא מסוגל לקנות את כל התירוצים שהיצר הרע יספק לו ולהאמין בכל דבר שהדעת של אדם בר דעת אינה מוכנה לסבול רק כדי לנקות את מצפונו ולהמשיך בדרכו הפסולה, שנאמר: "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט) והרי אין שוחד גדול מהעריות לאדם שנגוע בכך, ויהיה לו הרבה יותר קשה לצאת מהביצה הטובענית שהוא נמצא בה ולהתקרב לבוראו, מאחר ובשונה מעובד העבודה הזרה שס"ס מוכיח שהוא מוכן להתבטל לכח עליון אלא שהוא עושה טעות קשה בכתובת, הנגוע בעריות מרוכז כל כולו בעצמו ושקוע בתאוות שלו וביצר הגדול ביותר שיש בעוה"ז, כשלא לחינם היצר הרע שם את מרכז הכובד דוקא בזה, מאחר והוא יודע היטב שזה יכול להרחיק את האדם מהאמת, מהתכלית ומחיי הנצח של העוה"ב יותר מכל דבר אחר ר"ל.

תלמידי היקר הוסיף שבנוסף לכך אדם החוטא בעריות מכשיל עוד אנשים ומרחיק גם אותם מ-ד' יתברך, מהנצח ומהאינסוף, ולעומת זאת לא מחויב המציאות שהעובד עבודה זרה יכשיל אנשים אחרים מלבד את עצמו למעט אנשים שלא רק עבדו עבודה זרה אלא גם הפיצו אותה בעולם כמו נמרוד ותרח, בדומה להבדל בין עישון סיגריות שמזיק לא רק למעשן אלא לכל סביבתו שסובלת מהעשן לבין שתיית אלכוהול שמשפיעה רק על השתיין ולא מפריעה לסובבים אותו. עכ"ל.

בנות מואב ומדין הצליחו לשכנע את העם הקדוש בעולם לעבוד את אחת מהעבודות הזרות הדוחות והמאוסות ביותר שיש, כשעיקרה היתה סגידה לצואה שהאדם מפריש, כשכל בר דעת יתקשה להבין כיצד מסוגל האדם להאמין שהעולם נברא, מתקיים ומונהג ע"י אותה פסולת מסריחה שהיא הדבר השפל ביותר ששייך לאדם, וזאת כארבעים שנה לאחר שהעם הנבחר ראה את כוחו ועליונותו של בורא עולם דרך עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, כשהקב"ה נגלה אליהם ברמות הגבוהות ביותר שהאנושות ידעה מאז ומעולם בצורה שלא השאירה שום מקום לספק.

מהעובדה הזאת ניתן ללמוד על גודלו ועצמתו של היצר הרע, ועד כמה נמשך האדם לעבור עבירות בכלל ולחטוא בעריות בפרט מצד גופו הגשמי ונפשו הבהמית, להוי ידוע שהתכלית לשמה עשו הערב רב את עגל הזהב במדבר והחטיאו בכך את ישראל בחטא הגדול ביותר בכל הזמנים היתה כדי להתיר להם עריות. וידוע שביוה"כ גודשים את בתי הכנסת בכל העולם מספר המתפללים הרב ביותר, ומכל הפרשות הרבות והחשובות נבחרה לקריאת התורה דוקא אותה פרשה שמזהירה מפני איסורי העריות החמורים שנפש האדם מחמדתם ואם חסר לו התבלין של התורה אין הוא יכול להתגבר על יצרו הרע שבוער בקרבו, שזוהי התרופה היחידה שיכולה לעזור לו בכך.

ועד היום ישנם אנשים ששעבודם לעבירות שונות כמו עריות יכולה לגרום להם להמציא או להאמין לתירוצים עלובים ולדעות משובשות, וזאת רק כדי להשקיט את מצפונם ולהתיר לעצמם להמשיך בדרכם הפסולה והמקולקלת, כשלצורך כך הם אפילו מסוגלים לשכנע את עצמם שכל העולם המופלא הזה נברא במקרה כתוצאה מרצף של פיצוצים ח"ו, שהתורה היא המצאה של בשר ודם ולהאמין לעובדות מופרכות פרי מוחם של אפיקורסים חסרי כל אמונה, תוך התעלמות מוחלטת מכל ההוכחות החד משמעיות שהקב"ה שתל בתורה ובכל הבריאה, שיכולות להוביל כל אדם אל החכמה והאמת האלוקיים אם רק יחפש אותן.

אלא שאחד הדברים שמקשים מאוד על האדם להתחיל בתהליך החיפוש אחר האמת האלוקית הוא הפחד שכאשר יפגש איתה במלוא הדרה זה יחייב אותו לשנות את כל אורחות חייו מהקצה אל הקצה ולהתאימם אל רצון ד' יתברך תוך ויתור על חלק בלתי מבוטל מתענוגות החיים וההנאות האסורות שהם חלק בלתי נפרד מחייו יחד עם שאר המנהגים וההרגלים השליליים שלו שמנוגדים לדרך ד', התורה והמצוות שהשתרשו בקרבו.

וכמה שנים לאחר מכן חשבתי בעה"י להוסיף ולומר שהנתונים המספריים לא בהכרח משקפים את היחס בין שני סוגי העוונות מבחינת רמת חומרתם, מאחר ושני העוונות האלה גרמו לכל שונאיהם של ישראל להתחייב במיתה, כשעל חטא העגל כתיב: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט-י) אלא שמשה רבינו עלה להר סיני ובמשך ארבעים יום ולילה ביקש עליהם רחמים עד ש-ד' יתברך סלח ומחל להם, כדכתיב: "וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שם לב, יד), אלא שהיה זה בלתי נמנע להטיל עונש שברחמיו המרובים נפרס על פני כל הדורות למען יראו ויראו, אך זה כאין וכאפס ביחס לגזירה הקשה שהיתה מתוחה עלינו. ועל חטאם בשטים כתיב: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא), ושם היה זה פינחס שמעשה הגבורה שלו השיב את חמתו של הקב"ה והביא לביטול הגזירה הקשה שהיתה מתוחה עליהם גם על העוון החמור הזה, כפי שכותב שם הרמב"ן שכולם היו אמורים למות במגיפה.

בעוון חטא העגל מתו אמנם כ-3,000 איש, כדכתיב: "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כח), אך אפשר לומר שהמספר הזה לא נבחר באופן שרירותי רק כדי לסמל את חומרת העריות ביחס לעבודה זרה, אלא שעומדים מאחוריו אותם שנגזרה עליהם מיתה בהתאם לרמת חטאם, וכך אם היו 30,000 שהיו חוטאים באותה רמת חומרה אז זה גם היה מספר המתים, כפי שמביא הרמב"ן ממס' יומא: "זבח וקטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן". וכך גם אותם 24,000 שמתו על חטאם בשטים היו מאותם חוטאים שעבדו לפעור ש-ד' ציוה את משה רבינו לתלותם כנגד השמש לעיני כולם (כפירש"י), כדכתיב: "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַ-ד' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ד' מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ד).