בס"ד

יעזרני ד' יתברך להעלות על הכתב את הסברה הבאה אליה הגעתי בעה"י מן הפסוקים בתקוה שהיא תואמת לאמת האלוקית, ולכן על הקורא לקרוא את הדברים הבאים בזהירות רבה ולקחת בחשבון שאין מקור לסברה זו ע"פ מה שידוע לי בעת כתיבת מילים אלו.

יודעים אנו שכל הפרשה של בלק, בלעם, בנות מדין, בעל פעור, זמרי, כזבי ופינחס היתה לקראת הגעת עם ישראל לקו הסיום של ארבעים שנות הנדודים במדבר אותן קיבלו כעונש על חטא המרגלים, שהיה אחד החטאים החמורים ביותר של עם ישראל בכל הזמנים, עליו אמר ד' אתם בכיתם בכי לחינם, אני אתן לכם לבכות בכי לדורות, ואע"פ שחטא העגל היה החמור מכולם הקב"ה סלח לנו עליו ופרש את העונש עבורו עד סוף כל הדורות לעומת חטא המרגלים שמבחינה מסוימת לא היתה עליו מחילה.

עוד ידוע שכל חברה או מסגרת שרוצים להתקבל אליה דורשת עמידה באי אילו מבחנים שמטרתם לבדוק את מידת ההתאמה של המועמד לתפקיד אליו הוא מעונין להתקבל, כשהמבחן האחרון הוא בדר"כ גם הקשה והמורכב מקודמיו, ואם הוא עובר אותו בהצלחה הוא זוכה בתפקיד הנכסף. אם ננסה לחשוב מהו התפקיד הנחשק ביותר בעולם מצד האמת האלוקית נגיע מיד ובפשטות קודם כל לעם הנבחר שאמנם מהוה פרומיל מאוכלוסיית העולם אך נחשב לנזר הבריאה, ומכאן שעצם ההשתייכות אליו נחשבת להרבה יותר מזכיה בפיס לא רק מבחינת ההסתברות, שהרי היהודים מהוים בדורנו כרבע אחוז מכל בני האדם בעולם, אלא גם מכל שאר הבחינות, מאחר והאיכות, הצדק והאמת לא נקבעים ע"פ הרוב, וכמו במבחנים שבודקים את רמת המשכל, ככל שמטפסים לרמות הגבוהות יותר מספר האנשים הולך ופוחת בהתאם.

גם בתוך עם הקודש יש מגוון רחב של תפקידים ובתוכם המובחר שבמובחרים הוא הצדיק ירא ד' שדבק בו יתברך ועובדו בבטחון, אהבה, תמימות ומסירות נפש, לומד תורה, מתקן את המידות, מקיים את המצוות ומקפיד על קלה כבחמורה. להיות אחד כזה זאת זכות אדירה ובנוסף לכך ללמוד, ללמד, לשמור, לקיים ולעשות את כל דברי התורה, ללכת בדרך ד' ולעשות את רצונו יתברך בארץ הקודש המובטחת זאת זכות נוספת ונעלה כשלעצמה, שהרי לא דומה מצוה שנעשתה בארץ הקודש לכל מקום אחר בעולם כלל וכלל, כדאיתא בגמרא: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים' (ויקרא כה, לח), וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי:).

ברור לכל שהעם הנבחר היה צריך לעמוד בסדרה של מבחנים שונים שנועדו לבדוק עד כמה הוא מתאים וראוי לשמש כאותו עם עליו הצהיר ד': "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), להיות אור לגוים, להוות דוגמא ומופת לכל, להופיע את אור ד', להמשיך את אינסופיותו ולגלות את כבוד יתברך בכל העולמות כולם.

לכן חשבתי בעה"י לומר שהיה זה רצונו של ד' יתברך בכבודו ובעצמו לנסות את עם ישראל באחד הנסיונות הקשים ביותר, שמשלב בין עריות ועבודה זרה, שתים מהעבירות החמורות ביותר עליהן אנו מצווים: "יהרג ואל יעבור" (גמרא, סנהדרין עד. וגם פסחים כה:), והוביל את זה באמצעות דברי בלעם לבלק, כשאמר לו: "אלהיהם של אלו שונא זימה", ויעץ לו לעשות אוהלים בהם ימכרו כלי פשתן, כשמחוצה להם יושבת זקנה ונוקבת במחיר השוק בזמן שבתוך האוהל יושבת ילדה ומציעה לו את אותו מוצר בסכום נמוך יותר, כך כמה וכמה פעמים, ולאחר שהוא נכנס משקה אותו ביין, ואז משדלת אותו לזנות איתה, וכשהוא מסכים מעמידה בפניו תנאי ודורשת ממנו שיעבוד לבעל פעור ויכפור בבורא עולם ובתורת משה ר"ל (סנהדרין קו.).

במבט ראשוני מהצד זה נראה ההיפך הגמור מרצון ד', אך את ההוכחה לכך ניתן למצוא בלא פחות מחמישה פסוקים בפרשת בלק שחוזרים על אותו רעיון ומחזקים אותו כל פעם בצורה שונה, ובהם בלעם מעיד על עצמו שאינו עושה או מדבר שום דבר על דעת עצמו אלא פועל ומדבר אך ורק ע"פ רצון ד':

"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק... וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (במדבר כב, טו-יח).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי... וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק... הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם כב, לז-לח).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ד' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (שם כג, יא-יב).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרְכֶנּוּ. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה" (שם כג, כה-כו).

"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם כד י,יב-יג).

כדי להבין מדוע בשורה התחתונה ניצלו חייהם של עם ישראל והצליחו בכל זאת להיכנס אל הארץ המובטחת אנו צריכים להבין היטב מהי התשובה, עליה נאמר: "כשם שהשמן גנוז בתוך הזית כך התשובה גנוזה בתוך החטא", וכשהאדם מזדעזע מהחטא שעשה, מגלה סלידה כלפיו ומתעורר לעשות תשובה, מתכפרים לו כל עוונותיו מאחר ומגלה הוא בכך את דעתו שהמעשה שעשה הוא חיצוני ביחס אליו, אינו מהוה כל חלק ממנו ואינו מושרש בקרבו, אלא נכשל באופן נקודתי כשנכנע ליצר הרע שבו, ואז התשובה עוזרת לו לטהר את עצמו מאותה עבירה, כשבשמים כלל לא יזכירו לו אותה מאחר והיא נמחקה כמו לא היתה מעולם.

ד' יתברך רצה לראות שמתוך עם ישראל יהיה מי שיקום ויביע את התנגדותו הנחרצת כלפי מעשי התועבה האלו, ובעצם סלידתו וקצפו כלפיהם יוכיח עד כמה לכל החטאים והעבירות שישראל עשו בניגוד לציווי האלוקי ולתורה הקדושה אין כל קשר, אחיזה ושייכות אליהם, היות והיה זה הצד הבהמי שבהם שחטא, היצר הרע שהצליח לתעתע בהם ולהכשיל אותם תוך שהוא גרם להם לשכוח שהם בניו הנבחרים, המובחרים והאהובים ביותר של ממ"ה, הקב"ה, כשלמעשה מצד האמת כל ישראל צדיקים, אוהבים את ד' ודבקים בו יתברך, במידותיו, ברצונותיו, במצוותיו ובדרכו.

ולמי שירצה להקשות על כך ולומר שלא כולם מצליחים להביא את זה לידי ביטוי, ניתן לתת בתור דוגמא את אותו איש שמתקשה לבטא את אהבתו כלפי אשתו חרף העובדה שהיא משלימה אותו ובזכותה הוא נקרא אדם ולא פלגא גופא כפי שהיה כרווק, ובנוסף מצילה אותו מן החטא, והביאה לו במסירות נפש ילדים מוצלחים ונפלאים לעולם ואף גידלה אותם לתפארת מתוך הקרבה עצמית אדירה בתוך כל שאר הדברים שהיא מעניקה לו ומשמשת כעזר כנגדו. לא ניתן לומר שהוא לא אוהב אותה מאחר ויש לו את כל הסיבות לאהוב אותה אהבה עזה בכל לבו גם אם הוא לא אומר לה או מביע את זה כלפי חוץ. הוא והיא יוצרים אדם שלם, נשמה אחת, שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב), כשגם כאן חסרון הדעת הוא השורש המרכזי לבעיה, וככל שממלא האדם את עצמו בחכמת ד' שגלומה בתורה הקדושה לומד הוא להתיחס אל המציאות כולה על כל פרטיה וברואיה לפי תפיסת עולם שמיושרת לחכמה והאמת האלוקיים.

עם ישראל הוכיח שהוא ראוי להיות העם בו בחר ד' ולהיכנס לארץ המובטחת לאחר כל שנות הנדודים במדבר וכל זאת בזכות אותו מעשה גבורה אצילי של פינחס. אע"פ שזה מעשה של אדם יחיד אך הוא ביטא את הרצון הנשמתי האמיתי והעמוק של כלל ישראל, שהרי עם ישראל הוא גוף אחד ומאוחד ונשמותיהם מחוברות לשורש אחד. מעשהו של פינחס כמו זה של נחשון היה לתועלת כלל ישראל מאחר ושניהם פעלו בשם, מכח ולמען כל עם ישראל, כפי שאנו קוראים בתחילת שלוש תפילות החובה: "בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל" כשאנו מתכוונים לשתף ולזכות באותה תפילה את כלל ישראל, והדבר דומה לכך שבחתונה האיש עונד טבעת על האצבע של אשתו המיועדת, כשברור לכל שכל גופו שותף לפעולה הזאת וחפץ בכך אע"פ שהיא מבוצעת בפועל ע"י שתים או שלוש אצבעות בדר"כ. אם נראה את ראובן מעוטר בתפילין, אף אחד לא יאמר שרק ראשו וידו הניחו תפילין אלא שראובן הניח תפילין כשכל גופו היה שותף למצוה הזאת והשתוקק אליה. וכשם שכאשר לב האדם אוהב את ד' מלמד הדבר שכל האדם אוהב אותו יתברך. כך גם כאן מעשה אצילי של יהודי אחד מלמד על כל הגוף המאוחד שנקרא ישראל, בצורה שממחישה שכל היהודים הם איברים שונים בגוף אחד ולכל אחד מהם השפעה גדולה וישירה על כל הגוף שנקרא ישראל, על ארבעת עולמות אבי"ע בהם הוא פועל במקביל ועל כל המציאות האלוקית. ועוד ניתן ללמוד מכאן שאם עבר האדם את הנסיון ששלח לו ד' בהצלחה יצפה לנס, כדכתיב: "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (תהלים ס, ו), מאחר ו-ד' רוצה להעניק לכל ברואיו שפע רוחני וגשמי רב מחד ומאידך אינו רוצה להזיק להם באמצעותו, ולכן מעמיד אותם במבחנים רוחניים ושולח להם נסיונות, ומי שמוכיח שהוא כלי שראוי לקבל את השפע הזה זוכה לקבלו.

היה זה כמעין מבחן סיום שנועד לבדוק עד כמה ראוי עם הקודש לעלות כיתה ולהיכנס לארץ הקודש, כדאיתא בגמרא: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים' (ויקרא כה, לח), וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי:), ועוד ידוע שערכן וחשיבותן של המצוות הרבה יותר גבוה כשמקיימים אותן בארץ הקודש, ויש גם מצוות התלויות בארץ, ומכאן מובן מדוע משה רבינו השתוקק כ"כ להיכנס אליה, שהתפלל 515 תפילות כמנין "ואתחנן". וכשם שהזכות גדולה לאין ערוך בקיום מצוות, כך גדולה היא גם החומרה כשמדובר בעבירות שהאדם עושה בפלטרין של המלך ביחס לכל מקום אחר בעולם, וכך לדוגמא ככל שהאדם נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר כך גם התועלת או הנזק שהוא יכול לגרום בכל העולמות כולם גדולים יותר בהתאם.