בס"ד

כשהאדם נותן לאשתו או לחברו מתנה גשמית הוא מעצים את האהבה, החיבור והאחדות ביניהם, שהרי כסף נקרא דמים וכשהוא מוציא מכספו דומה הדבר לנתינת איבר מאיבריו ובשר מבשרו לצד המקבל, וכך ככל שהאדם נותן מעצמו ליותר אנשים כך יש לו אהבה, חיבור ואחדות עם יותר אנשים, כאשר הנתינה יכולה להתבטא לא רק בממון אלא גם בהקשבה ועזרה, מחמאה ומילה טובה, ברכות וחסד, דברי חיזוק ומוסר, עצה ותושיה וכן על זה הדרך. זה יכול להיות עם האשה, הבעל, החברותא, התלמידים, הילדים, ההורים והחברים.

הטעם העמוק לכך הוא שככל שהאדם יתן לאשתו או לחברו יותר ויותר דברים ששייכים לו, כך הוא יראה שיש בה/ו מעצמיותו יותר ויותר, וכך אהבתו אליה/ו תתעצם באופן טבעי, ולא כפי שמקובל לחשוב שהאהבה גדלה כלפי מי שמקבלים ממנו, כדכתיב: "יותר ממה שהעגל נהנה לינק הפרה נהנת להיניק" (), וכפי שאמר החכם באדם: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז).ומכאן ניתן להבין שהעובדה שהוא שונא לקבל מתנות מעידה על אהבתו לתת מעצמו לאחרים ובזכות זה הוא עולה מעלה מעלה במדרגות הרוחניות בצורה שהופכת את כל חיי הנצח של העוה"ב שלו להרבה יותר מפוארים.

וכשהתורה מדברת על חיים אין היא מתכוונת לעשרות השנים של האדם בעולם הזמני והשפל הזה שעוברות כהרף עין אלא לחיי הנצח של העוה"ב, כדכתיב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ-ד' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), היינו שרק מי שדבק בבורא עולם ויש לו חלק לעוה"ב נחשב שהוא חי אף בעוה"ז, שהרי ד' הוא אינסופי וכשברא את בני האדם והעניק להם חיים כדי להיטיב להם בצורה המיטבית, אלו לא יכולים להיות חיים זמניים של 80 או 120 שנים מאחר, אלא מה הוא יתברך אינסופי אף החיים שברואיו יזכו להם מאתו הם אינסופיים אלא אם הם לא הולכים בדרכו, לא נשמעים לו ועושים ככל העולה על רוחם כאילו אין דין ואין דיין ח"ו, ובכך נשמתם מאבדת את הכרטיס לחיי הנצח שהיא קיבלה בהגיעה לעוה"ז שהיה מותנה בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, אלא אם אותו אדם השכיל לחזור בתשובה ולחזור למוטב, שאין לך דבר העומד בפני התשובה שנבראה לפני העולם שהרי הקב"ה יודע שהיצר הרע הוא חלק בלתי נפרד מהאדם וללא מידת הרחמים והאפשרות לעשות תשובה היה בלתי אפשרי לשרוד בעוה"ז יותר מכמה שניות בודדות עד לחטא הראשון, כדכתיב: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). וראיה לכך היחס בין אהבת האדם לילדיו לזו שיש לו כלפי הוריו, שאת ילדיו הוא אוהב יותר מאחר והוא בעיקר נותן להן בזמן שמהוריו הוא בעיקר מקבל, וככל שהאדם נותן יותר מעצמו לאחרים הוא מתדבק ב-ד' ומתדמה לו במידותיו, שהוא יתברך נותן שלא על מנת לקבל, ומכאן שדוקא ילדיו הם אלה שעוזרים לו להתעלות מבחינה רוחנית, לתקן את מידותיו, לבצע את השליחות לשמה ירדה נשמתו לעוה"ז ולהתקרב ולהידבק יותר ויותר באינסוף ב"ה.

ומתוך כך ככל שהדבר הניתן יהיה ברמה עליונה יותר כך גם החיבור ביניהם יהיה ברמה עליונה יותר, מאחר והוא ירגיש שהצד השני כולל את החלקים היותר עליונים ממנו, כאשר הדבר העליון ביותר שהאדם יכול להעניק לכל אלה שסביבו זה מהחכמה, מהבינה ומהדעת שלו, וכך ככל שירבה לשתף אותם בדברי תורה וחכמה כך ירגיש שהוא משריש בקרבם יותר ויותר מהבחינות העליונות שבו.

ומכאן ניתן ללמוד שככל שהאדם מתעלה מבחינה רוחנית כך גדלה גם האהבה ביניהם באופן הדדי וטבעי, מאחר ואור האינסוף ב"ה מתחזק בקרבו ו-ד' יתברך עובר לשכון בתוכו בעצמה שגדלה ביחס ישר להתעלותו הרוחנית כפועל יוצא של התורה שהוא לומד, המצוות שהוא מקיים, המידות שהוא מתקן, התגברותו על היצר הרע והשלטת נשמתו האלוקית על הנפש הבהמית ואת השכל על הגוף, ישור השקפתו לאמת האלוקית וחכמת האינסוף ב"ה, והאמונה, הבטחון, האהבה והדבקות שמתעצמות בקרבו כלפי בוראו.

דוגמא לכך ניתן לראות באותם עשרה שנידונו למוות בתליה לאחר משפטי נירנרבג, כאשר בזמן שתגובת התשעה הראשונים היתה טבעית, כאשר חלק פחדו, חלק נכנעו בצורה מבישה וחלק אף ביקשו מחילה מבורא עולם, היה צורר אחד שהמשיך עם חוצפתו ורשעותו עד לרגעים האחרונים של חייו, כדאיתא בגמרא: "רשעים אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרין בתשובה" (עירובין יט.), יוליוס שטרייכר, ר"ת י"ש כמו ימח שמו, עורך העיתון השטני "דר שטרימר" וצווח בקול "הייל היטלר".

וחשבתי בעה"י לומר שהעובדה שאותו צורר ערך עיתון ששידל לשנאת יהודים והוא כתב ופרסם מאמרים רבים בנושא כדי לפגוע ולהזיק לעם היהודי ככל שרק יכל, הוא התחבר לרעיון של שנאת היהודים ברמה העליונה ביותר שיכולה להיות, ברמת החכמה, הבינה והדעת. זה היה מושרש בקרבו עד כדי כך שהוא היה מוכן למות בשביל זה ולא הביע שום חרטה על מעשיו אע"פ שבית הדין דן אותו למוות בתליה וגילה בכך את דעתו על מעשיו המרושעים. וזאת בשונה משאר הצוררים שפשעיהם התבטאו יותר ברמת המעשה, ולכן גם החיבור שלהם לכל מה שהיה קשור לשנאת היהודים והמעשים השטניים שנעשו להם היה פחות עצמתי, וזאת הסיבה שלחלק גדול מהם היה קל יותר להבין את טעותם ולהתחרט על מעשיהם. ומכאן יוצא שגם בימינו שנאת היהודים שיש לעיתונאים כלפי ישראל שמוחם עסוק כל הזמן ברעיונות ונסיונות להגדיל את שנאת אומות העולם כלפי ישראל ולפגוע בהם בכל דרך אפשרית, כפי שלא יצלח בידיהם הדבר בעה"י, עמוקה ועצמתית אפילו יותר מהשנאה שיש למחבלים המרושעים ביותר שמוכנים אף למות בפיגועי טרור נגד ישראל (כמובן מבלי שתיפול ולו שערה אחת מראשו של יהודי/ה ח"ו).

ומכאן יכול האדם ללמוד על עצמו בצורה נפלאה ולדעת למעשה מיהו באמת, ע"י שיחשוב בינו לבין עצמו מהם הדברים שהוא מוכן להתאמץ באופן מיוחד, למסור את נפשו ואף למות עבורם. אדם שלומד תורה במסירות נפש שידע שהוא עצמו חפצא של תורה, והתורה קנויה לו. אדם שיהיה מוכן להפוך את העולם כדי לגמול חסד, להכניס אורחים, לתת צדקה ולהיטיב עם הבריות, החסד קנוי לו, וכן על זה הדרך, וזאת בשונה מאדם שמרוכז בעצמו וכל השתדלותו ומחשבתו מוקדשות באיך להאדיר את שמו, כבודו, עושרו, שמחתו, הצלחתו ופרסומו, וצר עולמו עד מאוד מאחר והוא מזהה את עצמו רק עם עצמו והא חושב שכל העולם סובב סביבו.

שמעתי מרבי ישראל מאיר אללוף בשם רבי ירוחם ממיר שבמגילת אסתר כתוב "עמה" ביחס לאסתר המלכה ללמדנו שעם ישראל היה קנוי לה מאחר והיתה מוכנה למסור נפשה עליהם, וכדי להצילם היתה מוכנה לעזוב את מרדכי היהודי הצדיק ולחיות עם גוי, המלך אחשורוש. ולמשה רבינו היו שלושה קנינים. התורה שהיתה קנויה לו מאחר ומסר נפשו עליה, ובכדי שכל עם ישראל יוכל לקבלה צם 40 ימים ולילות בזמן שהותו על הר סיני. עם ישראל היה קנוי לו מאחר והיה מוכן למסור נפשו עליהם, שלאחר שהציע לו ד' להתחיל הכל מחדש ממנו כפי שהציע לנח, סירב לקבל את הצעתו, התפלל עליהם כדי לעורר את רחמיו, ואף אמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שמות לב, לב) אם לא ימחל לעם ישראל. וגם הדינים היו קנויים לו, שהרי לפני שיתרו יעץ לו להאציל מסמכותו ולמנות שופטים שישפטו את העם הוא עשה זאת לבד. ע"כ.