בס"ד

באחת הדרשות שאל הרב צבי מאיר ברוך בוחבוט, רבה של טבריה, מה מיוחד במצות סוכה עליה נאמר שאם יורדים גשמים בזמן הישיבה בסוכה סימן הוא שהקב"ה אינו חפץ במצוה של האדם, ביחס לשאר המצוות עליהן לא נאמר כך, שהרי ידוע: "רצה לעשות מצוה, נאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"? מדוע לא ניתן לומר זאת גם כל מצות סוכה?

וחשבתי בעה"י לומר שסוכות הרי זה חג שמסמל את החתונה בין הקב"ה שמסמל את החתן לעם ישראל שמסמלים את הכלה, וכמו בכל שידוך החיבור מתבצע רק אם החתן והכלה חפצים זה בזו ורק כך נוצר החיבור והשידוך ביניהם, ולכן צריך שהכלה תמצא חן בעיני החתן כדי שירצה להיכנס איתה לחופה שהסוכה מסמלת, שמעשיה והליכותיה יהיו יפים ונאים בעיניו ושהוא ירצה ויחפוץ בה.

כך גם ישראל צריכים להיות ראויים להיכנס לסוכה בחג שעבודת ד' בו היא בעיקר מאהבה, בשונה מראש השנה ויום הכיפורים לדוגמא שם הדגש הוא יותר על עבודת ד' מתוך יראה, וזאת כדי ששני הרבדים האלה יושרשו היטב עמוק בקרבנו למשך כל ימות השנה, שאי אפשר אהבה בלי יראה או יראה בלי אהבה, וכדי לא להגיע לקלקולים ושיבושים קשים בעבודת ד' ח"ו האדם חייב לבנות בקרבו את השילוב הנכון בין שתי הבחינות.

דוקא הגשם הוא זה שנבחר לשמש כשליח ד' שמבשר על כך שאינו חפץ במצוה של אותו אדם, והרי בין היתר גשם הוא מלשון גשמיות, רמז לכך שבמקום שהאדם ישליט את נשמתו האלוקית על הנפש הבהמית שבו, הוא הופך את היוצרות, ובכך יכול להגיע למקומות השפלים ביותר.

בנוסף, המים מסמלים את התאוות, ואחת הסיבות המרכזיות לצער שיש לאבינו מלכנו היא השיעבוד של האדם ליצר הרע ולתאוות אסורות, שמרחיקות אותו מ-ד' יתברך ומתורתו הקדושה, ובתוך כך מהמהות והתכלית האמיתית שלו לשמה נשלחה נשמתו לעוה"ז. אך להבדיל אם אותו גשם יורד בליל שבת שכל ישראל ספונים בבתיהם סימן ברכה הוא להם, כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פב.), והרי ידוע שלכל דבר בעולם ובפרט ליהודים יש שני צדדים, ואחת המטרות בחיינו היא לבחור תמיד בצד של הטוב, האמת, הטהור, האור והקדושה שבכל דבר וענין בעה"י.

ונביא כדוגמא את סיפורו של הגר"ע יוסף זצוק"ל שמגיל צעיר היה שקוע כל כולו בעבודת ד' והקדיש את עצמו ללימוד התורה הקדושה וזה מה שמסביר מדוע סירב להתחתן עם בחורה שבמהלך השידוך ביקשה ממנו שיקח אותה לקולנוע, ומזה הבין שזה לא שייך מאמר והדבר יכול לפגוע בחשוב לו מכל - לימוד התורה והתקדמותו בעבודת ד', ולעומת זאת הוא מצא ברבנית מרגלית איתה התחתן בגיל 23 לאחר ארבע שנות חיפושים מה שלא מצא בהרבה אחרות מבחינת יראת שמים, צניעות, הנהגות ורמה רוחנית ותורנית גבוהה, וכולם יודעים איזה נשמות קדושות וטהורות שמאירות את כל העולם באור ד', התורה והקדושה הם זכו להביא לעולם עם השותף העיקרי, הקב"ה.

איתא במשנה: "כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְּשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת? מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו", ונחלקו המפרשים כיצד להבין את המשל, האם הרב הוא זה ששפך את קיתון המים על עבדו או שמא העבד על רבו? במידה ונפרש את המשנה ע"פ האפשרות הראשונה אז הנמשל לפי הרב עובדיה מברטנורא הוא שהקב"ה מוריד גשמים בסוכות מאחר ואינו מקבל את מעשיהם של ישראל ברצון ולכן אינו חפץ במצותם. אך נשאלת השאלה כיצד ניתן יהיה להבין את הנמשל אם נעמיד את המשנה ע"פ האפשרות שהעבד הוא זה ששפך את קיתון המים על רבו? והאפשרויות שהמפרשים מעלים הן: שהאדם ישב בסוכה ללא כונה, יצא מהסוכה, ביטל את המצוה, והאפשרות שהעבד הבחין בכך שרבו אינו מסביר לו פנים ואז שפך מיד את קיתון המים בפניו לומר איני רוצה לשמשך.

וחשבתי להוסיף על כך בעה"י שכשם שהמים במשל הם של הרב, ולא זאת בלבד שהעבד מבזבז אותם לריק אלא אף פוגע ומבזה באמצעותם את רבו באותה פעולה, כך גם אם ישראל אינם עושים את רצון קונם ח"ו הם למעשה מבזבזים להבל וריק ומשחיתים את אותם כלים יקרים וחשובים ש-ד' העניק להם ושייכים לו יתברך, ולא זאת בלבד אלא אף משתמשים בהם נגדו בצורה שפוגעת בו ומצערת אותו מאוד במקום לשמוע בקולו, ללכת בדרכו ולעשות את רצונו יתברך, וזאת כפיות טובה שאין כדוגמתה, אחד מהדברים השנואים ביותר על הקב"ה, מה שמסביר מה עלול לגרום לבורא עולם שלא לחפוץ במצות הסוכה שעושים ישראל במצבים מסוימים ח"ו.