בס"ד

הסיפור הבא גרם לאברך להתרגשות עצומה ולרצון עז להתבטל עוד יותר כלפי בוראו ולהידבק בו יתברך מעבר לדרגות הביטול והדבקות שכבר פעמו בקרבו, מאחר והוא ראה בחוש איך הקב"ה ממש משנה עבורו את חוקי הטבע בצורה שלא משאירה כל מקום לספק.

האברך ואשתו היו בדרכם מעיר הקודש ירושלים אל אחת מערי הצפון כדי לבקר את ההורים של אחד מבני הזוג במהלך חוה"מ סוכות ה'תשעה, ופספסו את האוטובוס שיוצא בשעה 21:00 בשניות בודדות ונאלצו לחכות לאוטובוס הבא שיצא כעבור שעה ומגיע לאחת הערים השכנות, כשמשם יוצא אוטובוס ההמשך שמגיע להורים, מרחק של כחצי שעת נסיעה. בינתיים התקשרו למודיעין התחבורה הארצי ושם, לצערם, נאמר להם שהאוטובוס צפוי להגיע לשם לא לפני 23:40 ואילו אוטובוס ההמשך האחרון יוצא בשעה 23:30.

הם שמו לב שהנהג נוסע במהירות ממוצעת אך במהלך הנסיעה לפתע התחיל להאיץ באופן בלתי צפוי ללא חריגה מכללי התחבורה. במהלך הנסיעה סיכמו שאם יקרה נס ויגיעו בסמוך לשעה 23:30 האברך ירוץ לעבר האוטובוס השני ויבקש מהנהג שיחכה לבני הזוג עם התינוק שלהם שכמה שעות לפני כן חגג יום הולדת שנה.

במהלך הנסיעה התקווה שיהיה נס והם יגיעו בזמן הלכה והתחזקה, ובכל זאת ארבע דקות לפני שעת השין אמר האברך לאשתו שתיקח בחשבון שהם לא יספיקו להגיע בזמן כדי שהיא לא תתאכזב, כשהמשמעות היא שהם יאלצו לקחת מונית יקרה שעולה כמאתיים ש"ח, וזאת מאחר ולא נראו באופק אורות כלשהם שמעידים על עיר קרובה במרחק סביר, אך לפתע הנהג פנה ימינה וכאילו משום מקום הופיעו אורות של פנסי רחוב עם רחובות אמיתיים ביניהם, שגרמו לבני הזוג להאמין שעדיין יש סיכוי להספיק לאוטובוס ההמשך. כאילו עיר שלמה צצה לה באחת.

בדיוק כפי שתכננו מראש, האברך היה צמוד לדלת וברגע שהאוטובוס עצר והדלת נפתחה, הוא פתח בריצה מהירה לעבר האוטובוס היחיד ברציף שהיה מואר, וכשהגיע אליו ראה שהנהג מתחיל לנסוע. אחרי כמה הקשות על הדלת הנהג עצר ופתח לו את הדלת ואז האברך ביקש ממנו שיעשה לו טובה וימתין לו, לאשתו ולבנו, כדי שיוכל ללכת ולהביא את העגלה מהאוטובוס הקודם שחנה כמה עשרות מטרים משם. הנהג חשב שהאוטובוס נמצא רחוק והאברך הסביר לו שהוא ממש קרוב וחש מנימת הנהג שהסיכוי שנולד עם רגע הופעת האורות בכניסה אל העיר, עדיין חי וקיים.

מתוך רצון שלא לגרום לגזל זמן, צער ועגמת נפש לנוסעים בתוך האוטובוס, בהנחה שהנהג יחליט לפנים משורת הדין ובחסדי ד' יתברך להמתין לו ולמשפחתו מחד, ומאידך מחוסר ידיעה מה בסופו של דבר יחליט הנהג, האם לעכב אוטובוס שלם עם נוסעים שמחכים לרגע בו יוכלו לחזור הביתה אם לאו, רץ האברך חזרה לאוטובוס הראשון וגילה שהנהג שבינתיים עשה הפסקה עם נוסעיו עזר להם והספיק להוריד את בסיס העגלה, כשאת הלולב, הטיולון ושאר הדברים הוא הוריד בעצמו תוך שהוא פועל בשיא המהירות ומתוך הידיעה שכל שניה יכולה להיות הרת גורל.

אחרי שהידק את הטיולון אל בסיס העגלה, אחז בידו הימנית בלולב ובשמאלית בשקית שהביאו עימם, החל דוהר לעבר הכיוון השני תוך כדי שהוא מרגיש שמשהו בולם את העגלה בחלק התחתון שלה ובכל זאת דחף אותה בכל כוחו, תוך שהוא מקפיד שהלולב לא ייפגע וששום דבר לא יפול בדרך. כל המתח התפוגג למראה אחד המראות המרגשים ביותר שנגלו לעיניו כשהוא רואה שהאוטובוס עדיין נמצא בתחנה. הוא הבין שהנהג החליט לחכות להם. האברך לא התבלבל ומיד איך שעלה לאוטובוס ביקש מחילה מכל הנוסעים על העיכוב הלא נעים שנגרם להם בגללו.

הנהג הצליח לעמוד בניסיון העצום. האברך הודה לו והעניק לו ברכה מכל הלב, ותוך כדי השיחה שהתפתחה ביניהם אמר לו הנהג שהוא מאוד התרגש לראות איך שהוא רץ בכזאת מהירות ולא מתנהל בכבדות ואח"כ עולה ומבקש סליחה מכל הנוסעים, מאחר וזה מבטא מבחינתו תפיסת עולם של אדם שמרגיש "לא מגיע לי כלום ואף אחד לא חייב לי דבר".

הנהג אמר לו שבתחילה שקל לעזוב אותם ולנסוע, אבל מיד אח"כ גמלה בליבו ההחלטה לעשות חסד מאחר וזה האוטובוס האחרון מתוך כך שהוא הבין את המשמעות הלא פשוטה של האפשרות השניה ולא היה מסוגל להשאיר אותם שם לבד בשעה כזאת.

כשהתיישב ליד אשתו ושמח לראות את החיוך על פניה היא אמרה לו שהבחינה שהשעה בה עלה לאוטובוס היתה 23:31, וגרמה לו להבין שהנהג חיכה ועיכב את כל הנוסעים במשך יותר מדקה, נצח במושגים של תחבורה ציבורית.

כששאלתי את האברך אם הוא עשה משהו מיוחד לפני הנס הכפול שאירע לו הוא סיפר שהכל התחיל בכך שהוא קיבל על עצמו שכל המצוות שיקיים במהלך חג הסוכות השנה יהיו לשמה, למען שמו באהבה, היינו ללא כל רצון לקבל שכר, כי אם כדי לעשות נחת רוח ולשמח את ד' יתברך, בידיעה שזאת רק טיפה קטנה בהשוואה לים החסד האלוקי האינסופי.

בנוסף, בחג הסוכות הזה הוא זכה לישון בסוכה בפעם הראשונה בחייו, הרבה בזכות אשתו שהסכימה לכך, אמנם על מיטה צרה אך זו הרחיבה את אהבתו וקרבתו אל הקב"ה, פעולה שמבטאת אמונה ודבקות ברמה גבוהה מאוד בבורא יתברך שמו וישתבח.

עוד מסתבר שבמהלך אותו היום ביזו אותו ברבים והוא מצדו שתק וקיים בצורה מהודרת את דברי הכתוב: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ובמקום לענות הודה לבורא עולם וניצל את שעת הרצון שזימן לו ד' וביקש ממנו יתברך את אשר על ליבו.

למרות שהאפשרות ההגיונית יותר היתה לחזור הביתה ואז לצאת שוב בבוקר, הוא לא רצה שוב לטרטר את אשתו בעוד אוטובוסים ולהוסיף לצער שהיה לה.

זה מסוג המצבים שצריך לבחור את האפשרות הפחות בעייתית, אך בידיעה שר"ת של "בעיה" הם בורא עולם יפתור הכל, הוא הרגיש שהוא נמצא בניסיון ובשעת מבחן לאמונה ולבטחון שלו ב-ד' ואמר לעצמו ולאשתו "קודם נגיע לשם ו-ד' יעזור".

במהלך הנסיעה התפלל להקב"ה שיושיע אותם, שמעז ייצא מתוק, שיגיעו בבטחה ליעדם, שלא יצטרכו להוציא כסף רב על הנסיעה וכמובן קראו את תפילת הדרך במהלך הנסיעה.

הוא לקח אחריות מלאה על המקרה, התנצל בפני אשתו יותר מפעם אחת, וניסה לעודד ולשמח אותה.

עוד הוסיף, שהוא נוהג לברך מידי פעם את קרוביו ב"בשורות טובות, ישועות ונחמות", וידוע שכל המברך את חברו מתברך תחילה.

נתאר לעצמנו שהמחווה המרגשת הזאת לא היתה מסתדרת ח"ו עם תכניותיו של אחד הנוסעים, שהיה מגיע לנהג ודורש בכל תוקף שיתחיל לנסוע מבלי לחכות לאף אחד. לא היה עובר הרבה זמן עד שהוא היה עושה חשבון נפש עם עצמו ומתחרט על חוסר ההתחשבות והסבלנות אשר הפגין. יוצא שכל אחד מהנוסעים היה מוכן להקריב כדקה וחצי מזמנו לטובת שלושה אנשים זרים, כדי שאלה לא יהיו בצרה או בסכנה ושלא ישלמו הרבה כסף על מונית אם היו מוצאים אחת בשעה כזאת. האפשרות של טרמפ אמנם עלתה אך ירדה מהפרק בטיעון שחיי אדם יקרים יותר ממאתיים ש"ח. יש אינספור דוגמאות בהם הכלל מוכן להקריב מעצמו לטובת הפרט, כמו עם כל החטופים שישראל החזירה בתמורה לשחרור מחבלים, כשאוספים כסף לצדקה או עושים מגבית לטובת אדם עני או משפחה נזקקת וכשנוסע אחד מקורר מבקש מנהג האוטובוס שיסגור את המזגן או מהנוסעים שלידו שיסגרו את החלונות. גם פה הרוב קובע - לעשות את המעשה הנכון ולא את מה שיותר קל ונוח.