בס"ד

מדוע קשה לנו להרגיש את הכאב שבחורבן?

איך יתכן שהרבה יותר אנשים מקפידים לקיים מצוה "כואבת" כמו ברית מילה ביחס לאלה שמקיימים את ההלכה "הקלה" שנוגעת לאדם שהגיע לכותל המערבי לאחר שלא ראהו במשך שלושים יום והוא נדרש לקרוע את בגדו?
וחשבתי בעה"י שאחת התשובות לכך היא מאחר וטבע האדם הוא לקלוט את המציאות כפי שהיא נגלית לעיניו כמצב קיים, והרי אף אחד מאיתנו לא חוה את התחושות המדהימות של כל מי שזכה לעבוד ולהיות בהם מחד ומאידך את תחושת החסרון, הצער והאבל של מי שחרב ביהמ"ק לנגד עיניו או לכל הפחות בימי חייו.

קשה להתגעגע לאדם שאתה לא מכיר או להשתוקק לדבר שאתה לא מכיר בערך שבו גם אם הוא קדוש ועליון כמו ביהמ"ק, שהרי לדוגמא אם אדם יחזור מחופשה וימצא את ביתו עולה בלהבות הוא ירגיש שרע ומר גורלו, וגם אם מדובר בבית פשוט ודל הוא יתאבל עליו, מאחר ונקשר אליו במהלך כל שנות מגוריו בו.

אך עלינו להבין שביהמ"ק הוא הבית של הקב"ה ולמעשה הבית החשוב ביותר של כל אחד מאיתנו, דרכו ירדו לעולם כולו שפע וברכה עד בלי די. היו בו עשרה ניסים קבועים שלא כדרך הטבע שלא השאירו כל מקום לספק והדהימו את כל מי שחזה בהם. כל בני ישראל היו עולים אליו לרגל והיו מביאים אל הכהנים שהיו עובדים בו קרבנות כדי לכפר על חטאיהם, והיו מתחזקים בו, חוזרים בתשובה ומתקרבים אל אביהם שבשמים.

אם היינו רואים מה היה שם לפני ומבינים את משמעות החורבן של כל אחד מבתי המקדש, לא היה אחד מאיתנו שנפשו לא היתה עגומה עליו ותחושות של כאב וזעזוע עצומים היו מקננים בקרבו, וכל מי שהיה נוסע לירושלים היה בציפיה דרוכה לרגע בו יוכל לקרוע את בגדיו ברגע הראשון שהיה רואה את הכותל המערבי כדי להביע בכך את תחושות הצער והאבל שממלאים אותו לא פחות מבן שמתבשר על מות אחד מהוריו, ואף אם לא היינו מצווים על כך ודאי היינו מוצאים כבר את הדרך האישית שלנו להביע את הצער והאבל על האובדן הכבד שמהוה את אחד הדברים שהכי מצערים את אבינו מלכנו, ואם הם אינם מצערים אותנו מספיק זה רק מתוך חוסר הבנה וידיעה מספקת של המציאות האלוקית בה אנו חיים ופועלים, כמו ילד קטן שלא תהיה לו כל בעיה למסור לנוכל מזודה עם מליון ש"ח בתמורה לסוכריה שהיה מציע לו בתמורה, מאחר וגם הוא כמו כל אחד מאיתנו פועל רק על סמך הידע המצומצם שלו ואינו יכול לקחת בחשבון דברים שלא למד ואינו יודע, ומכאן שוב נמצאנו למדים על החשיבות האדירה של לימוד התורה שבין היתר משרישה בקרבנו את כל הידע הדרוש לנו בכל תחום ונושא, עוזרת לנו להימנע מטעויות כואבות מחד ומאידך לעשות את הצעדים הנכונים ולקבל את ההחלטות הטובות ביותר בכל דבר וענין, ולהתאים את המעשים, הרגשות, הדיבורים, הרצונות והמחשבות שלנו לאלו של ד' יתברך בכל זמן, מקום ומצב, וכך מרומם האדם את חייו ולוקח אותם לתכלית הגבוהה ביותר שהוא רק יכול.


כבוד הבריות וענות החכמים

חלק מגזירת החכמים של של ט באב כללה את הכלל שאם יחול בשבת יעקר לחלוטין ויעבור ליום ראשון כשבאותה שבת לא יהיו כלל סממנים של צער על חורבן שני בתי המקדש, שהרי השבת דוחה אבלות, וחשבתי בעה"י שניתן לראות כיצד בא כאן לידי ביטוי הכלל של "מפני כבוד הבריות לא גזרו חכמים" או "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", כפי שניתן לראות גם במידה ו-ט באב חל ביום חמישי ואמנם הרב עובדיה מתיר לכבס ביום שישי לכבוד שבת אך לאותן שיטות של רוב הפוסקים שאוסרים לכבס ביום שישי ומתירים ביום חמישי מפני טורח שבת, יהיה מותר לכבס לאחר חצות היום של ט באב, בצורה שממחישה את הערך העליון של שבת קודש שחכמים נזהרו מלפגוע בכבודה והעדיפו אותה על פני היום אותו הפכו לצום, שאם בתוך השבת עצמה כבוד הבריות דוחה מצוות מדרבנן, כל שכן כשמדובר בצום ט באב שחכמים תיקנו ביחס לשבת שהיא כולה מדאוריתא ומהוה את אחד משלושת האותות בין בורא עולם לעמו הנבחר, עם ישראל, ומשלבת את כבוד ד', כדכתיב: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ד' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, טז-יז) ביחד עם כבוד הבריות, כשאף תלמידי חכמים שתותם אמנותם עוזבים את לימודם לצורך ההכנות לשבת דוקא משום שזהו כבודם, כדאיתא בגמרא: "רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, ר' זירא מצתת צתותי, רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק" (שבת קיט.), וניתן לראות כאן את מידת הענוה של חז"ל שביטלו את גזירתם כאשר היא מתנגשת עם כבוד השבת. הסיבה שהשבת לא דוחה כך גם את יום הכיפורים היא שכמו השבת גם הוא מהתורה ובנוסף, לא זאת בלבד שאינו יום של צער ואבל אלא יום של רחמים וכפרת עוונות ואחד משני הימים הטובים ביותר שנתן הקב"ה לעמו, כדאיתא במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית ד, ח).


מדוע שבוע שחל בו לא ממשיך עד סופו?

מדוע בעצם לא ממשיכים בדיני שבוע שחל בו ט באב מ-י באב עד ליום שישי באותו שבוע מעצם ההגדרה של "שבוע שחל בו"? וחשבתי בעה"י לומר שאפשר למצוא את אחת התשובות לכך במשנה: "אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין" (אבות א, ח), וגם כאן עצם חורבן ביהמ"ק ויום התענית שכולל בתוכו חמישה עינויים הופכים כל אחד מאיתנו לבעל דין שקיבל עליו את דינו וצריך להתיחס אליו כאל אדם זכאי מעתה ואילך.


הבעיה הכפולה בעשיית מלאכה ב-ט באב שחל ביום א'

איתא בגמרא: "אמר רבי עקיבא: כל העושה מלאכה ב-ט באב אינו רואה סימן ברכה (מאותה מלאכה) לעולם, וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה ב-ט באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב), וחשבתי לומר בעה"י שלאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות יכולה להיות בעיה כפולה מהבחינה הזאת בשנה בה ט באב חל ביום א' או בשבת ונדחה ליום א', מאחר ומצד אחד ישנו איסור לעשות מלאכה בתשעה באב עצמו ובנוסף לכך ישנו איסור נוסף לעשות מלאכה לאחר צאת השבת לפני שעושים הבדלה בין קודש לחול. אמנם את ההבדלה על הכוס אנו עושים רק בצאת הצום שחל בליל יא באב בשנה כזאת, אך מותר לנו לעשות את המלאכות שהתירו לנו חכמים מאחר ואמרנו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" כבר לאחר צאת הכוכבים כדי שנוכל להחליף את בגדי השבת החגיגיים שלנו לבגדים שאינם חדשים או מכובסים אלא נלבשו מבעוד יום לכבוד ט באב ולנעליים שאינם מעור.


התשובה ל-ט באב

ביום האבל הזה כל אחד מאיתנו צריך לעצור את שטף החיים הרגיל, ולהקדיש רגע למחשבה פנימית ועמוקה על מה ולמה אנחנו מתאבלים יחד כעם שלם.
למה נפרצו חומות ירושלים?
למה נחרבה עיר הקודש שלנו בידי אויבינו?
למה נחרבו שני בתי המקדש, שהיוו את מקום משכנו של אבינו מלכנו?
האם אנחנו באמת יכולים להרגיש נחת רוח אמיתית לאחר שהצלחנו "להגשים את החלום" ולקנות דירה משלנו בזמן שלמלך מלכי המלכים אין בית?
מה המשמעות של חיים בעולם המופלא שחסר את ביהמ"ק?
למה קשה לנו להיות שותפים לצער הגדול של האובדן הנורא?
האם קשה לנו להתגעגע למשהו שלא ראינו, לא חווינו ולא שמענו?
האם התרגלנו למציאות המצערת הזאת והשלמנו איתה?
האם אנחנו מבינים את המשמעות שביהמ"ק הראשון נחרב מפאת עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים וביהמ"ק השני מפאת שנאת חינם ששקולה לשלושתם?
אנחנו מבינים באמת מה כל אחד מהדברים האלה אומר?
האם הפקנו את הלקחים והסקנו את המסקנות או שאנחנו חוזרים על אותן טעויות שוב ושוב בגללן מתעכבת בנייתו של ביהמ"ק השלישי עוד שנה ועוד אחת?
אנחנו מבינים את גודל האחריות שהעניק לנו ד' יתברך לתקן את כל עוולות העבר של הדורות הקודמים?
אנחנו מאמינים מספיק בעצמנו שביכולתנו להפוך את החלום למציאות?
אנחנו מבינים את המשמעות האדירה שבהצלחת המשימה הזאת?
אנחנו מבינים שאם רק נתחיל לנסות נקבל עזרה עצומה וכוחות כבירים מלא אחר מאשר מי שאמר והיה העולם, הקב"ה?
ניתן בכלל לדמיין את התחושה להיות שותף בתיקון עולם במלכות שדי, ביצירת מציאות בה ביהמ"ש השלישי עומד על תילו, המשיח כאן איתנו, והימים הם ימי גאולה, אליהם אנחנו מקווים ומייחלים כבר מאות בשנים?
יש תשובה אחת לכל השאלות האלה ולכל השאר.
יש תשובה אחת שיכולה לאפשר לנו להפיק את המיטב מהמתנה השמיימית שקיבלנו מבורא עולם, שנותנת לכל אחד מאיתנו הזדמנות של פעם בחיים.
יש תשובה, תודה לאל, והתשובה היא התשובה.