בס"ד

מדוע נגלה ד' לבלעם הרשע דוקא בשם "אלוקים"?

נשאלת השאלה מדוע נגלה בורא עולם לבלעם הרשע דוקא בשם "אלוקים" ולא בכל אחד משמותיו האחרים? וחשבתי בעה"י לומר שאלוקים הוא גם זה שברא את העולם, אותו עולם שבלעם הרשע העמיד בסכנה קיומית מאחר ורצה לפגוע בעם ישראל, שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיו, ולכן דוקא אלוקים נכנס לתמונה בשם זה וסיכל את תכניתו הזדונית ומנע ממנו להחריב את העולם אשר ברא.

וגם, הדין האלוקי הוא למעשה האופן המיטבי על פיו כל הנבראים צריכים להתנהל בעולם מתוקן עפ"י הוראות היצרן שכתובות במפורש בתורה הקדושה, ובלעם הרשע, אף שהיה גוי, סטה מהרצון והאמת האלוקיים האלה בצורה כה חדה, עד כדי כך שזה גרם לאלוקים להתערב ודוקא בשם הזה כדי להחזיר את הסדר על כנו ואת העולם לתיקונו.
וטעם נוסף לכך, שהרי אנו יודעים שאלוקים מסמל את מידת הדין והגבורה והיא זו שעומדת מאחורי כל המלחמות, ובלעם הרשע פתח חזית ישירה מול בורא עולם בדיוק בתחום הזה, ולכן דוקא שם "אלוקים" הוא זה שנגלה אליו, ופינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא זה שהוציא מהכח אל הפועל את הדין האלוקי באותו יום בו הרג גם את זמרי וכזבי, והרג את בלעם הרשע בחרב מידה כנגד מידה כנגד מה שרצה לעשות לעם ישראל. כשראה בלעם הרשע שפינחס רודף אחריו עשה דבר קסם ופרח לאויר השמים, ובתגובה אמר פינחס את שם ד' הגדול והקדוש ופרח אחריו, אחז בראשו, הורידו לקרקע והרגו תוך שידע שבלעם הוא הגלגול של לבן הארמי, שגם כונותיו כלפי עם ישראל היו זהות ומרושעות.

שאול ריחם על אגג מלך עמלק והשאירו בחיים ואעפ"י שהיה זה חטאו היחיד הודח בגינו מהמלוכה, ובאותו הקשר אמר רבי אלעזר: "כל שנעשה רחמן על האכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא לפרשת מצורע), ואכן אותו שאול התאכזר לאנשי נוב והרגם מאחר וחשד ששיתפו פעולה עם דוד. פינחס לעומת זאת הרג את בלעם הרשע כי הוא ידע בדיוק כלפי מי צריכים להיות מופנים החמלה והרחמים, והרי פינחס הוא אליהו, אותו אליהו הנביא שמגיע לכל ברית מילה של יהודי אף אם הנוכחים שם אינם צדיקים גדולים בלשון המעטה, ולכן מנקים מעוונותיהם של כל הנוכחים כדי שאליהו הנביא יוכל לשהות במחיצתם.

הספקנים שפקפקו בטהרתו של פינחס והתמימות של מעשהו עמדו על טעותם, שהרי מצוה גוררת מצוה, ואם זכה שגלגל ד' להביא ישועה כ"כ גדולה על עם ישראל מהוה הדבר ראיה ברורה לכך שהוא אדם זכאי, שנאמר בגמרא: "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב" (בבלי, תענית כט ע"א).


הקרבה, מסירות נפש וביטול מוחלט של הפרט למען הכלל


מיד לאחר שקיבל את האישור לו היה זקוק ממשה רבינו פינחס לקח מיד "רמח" והלך לבצע את המשימה. המילה "רמח" היא כנגד 248 מצוות עשה שכל ישראל קיבלו על עצמם מהקב"ה במעמד הר סיני, כמספר האיברים שבגוף הזכר, ללמדנו על כך שבדומה למצות ישוב הארץ ומצות סוכה בהן האדם מקיים את המצוה בכל גופו, פינחס רתם לצורך המשימה החשובה את כל גופו כשכל איבריו שיתפו פעולה באופן מלא, והדבר רומז לכך שהצליח להגיע לדרגה גבוהה מאוד של התבטלות מוחלטת אל ד' כדי להוציא מהכח אל הפועל את רצונו יתברך, ועשה זאת למרות שידע שמסכן הוא בכך את חייו, מאחר ועפ"י ההלכה "הַבָּא לַהֲרָגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ", כך שלזמרי בן סלוא היה היתר גמור להרוג את פינחס מתוך הגנה עצמית אם היה מבחין שהוא רוצה להרגו.

לא במקרה המקור להלכה הזאת הוא במדרשים שמבוססים על מה שציוה ד' את משה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם" (שם כה, יז-יח), מאחר והוכיחו עד כמה גדולה שנאתם לישראל מתוך זה ששלחו את כזבי בת צור, שהיתה בתו של אחד מנשיאי מדין, כדי שתחטיא את עם ישראל בזמן שחנו בשיטים, וזו אכן הסכימה וזנתה עם לא פחות מאשר נשיא שבט שמעון. איך היא הסכימה למכור את גופה ולבזות את עצמה ועוד בריש גלי? איך נשיא במדין יכול היה להרשות לעצמו להתיר לבתו לעשות מעשה נבלה שכזה? איך אף אחד במדין לא התנגד ולא הביע את מחאתו על כך? אלא שהמהלך כולו מלמד אותנו עד לאיזו רמה הגיעה השחיתות והרקבון הגבוהים שהיו בעם שמסוגל ליזום ולהסכים למעשה בזוי ושפל כזה שהדעת אינה יכולה לסבול בשום פנים ואופן.

סיפורו של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדומה לזה של נחשון בן עמינדב ממחיש עד כמה גדולה השפעתו של הפרט על הכלל ועד כמה גדול כוחו של כל אדם להוות את הסיבה והגורם לגאולה ולכל הישועות אליהן מייחל כל עם ישראל במשך שנים כה רבות.